השמש העצובה שקעה
ותנח רוחי עלי
ואפן וארד במעלות המבצר הזקן הטלוא
אוושת אוויר חריף לקדקדי נשקה

כצאתי את עולם האבן
ולבי קפוא
אהה! לבי רך ואפור מאובק ודוקר
אך פרשתי ידי ואנחתי נסתרה

לביבות מרובבות טובעות בחלל
טיפות הגשם הדקות נדלקות
באלומת הזרקור, העלומה בכפור
והאורנים מהנהנים כמו נר דועך
"הנה הוא מגיע, רעב"

כבו כוכבי הלילה הזה
נשפו - סר חנו
כבתם העננה
מסך משכה עליהם
כחלה במכחול וחתמה בשעווה
אף לא כוכב רך בודד, בחיי

והשיש הרועץ מחיך. זדוני ושקוע
כאילו שלא כואב לו כשאני דורך עליו
רק להחליק חששתי -
כבש אדירים היה כמו נד

ואני מביט השמימה, סופר עטלפים -
"יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן", דאגתי

ואעלה במגדל
צעד ועוד צעד
מצטעף שלא לכבודי
אלא מכבוד המקום הזה
מה נורא...
הה! האם סוהר אני?
האסיר?
טוב לאדם שיצא לפני את אשר עשוהו
ואני נגרזתי מנגד רשת הכלוב
ליד מעגל מוקש רשע חסר הגיון ולב

פתי שכמותי ואני הגעתי לנחלתי
ואל מנוחתי השלווה הטובעת
פוך אקדח אל גביש נוצה

ואתישב.
אז הוחל לקרוא
מתוך ספר השירים