קר לי, אני רועדת מקור. אני רועדת מהכאב.
אני בקריז.
הקריז הזה נמשך כבר יום חמישי... ככה עוברים גמילה.
אני שוכבת במיטה, כל עצם ושריר בגוף דואב וזועק להצלה.

המוח משותק. מחשבה אחת בלבד מתרוצצת בראשי, לקום, למרות הכאב,
למרות הסבל, למרות הכל ולהשיג מנה. אני הוזה, אני מאבדת את
שפיות דעתי, הגעתי לתחתית, נראה לי...

חלומות והזיות שווא על הרואין זורמים בדמיוני, ממלאים אותי
תקווה הרסנית, איך אני מסדרת את השורה יפה יפה,  מקרבת את
הקשית הגזורה לאף ושואפת את זה בשאיפה אחת. זה לא חייב להיות
בקשית, גם לא חייב להיות מסודר יפה, העיקר שהכאב יפסק, שאני
אוכל להתיישר, לשבת זקוף, לעמוד זקוף. אלוהים, אני מעדיפה
למות. אפשר לגלגל גם שטר, סתם נייר, ולשאוף את זה בשאיפה אחת.
אפילו שתיים. הסבל הזה בלתי אפשרי. לא אנושי.

אני בוכה. בוכה כל הזמן, חצי היסטרית, חצי חסרת הרגשה לחלוטין.

לא אכפת לי ממך, אמא! גם לא ממך, אבא! גם שהחברות ילכו
להזדיין. אני מוותרת על הכל למען המנה המיוחלת. אני מוותרת עלי
ועליכם.
מצעירה בוגרת, משכילה, מילדה יפה אני הופכת לסמרטוט הזה שהוא
אני. הקיום שלי דל.
אני מגעילה את עצמי, אני משקרת לעצמי, אני משקרת לכולם, לא
אכפת לי להיתפס בשקרים שלי, לא קיים בי הפחד הזה. ואולי כן.

אולי אני עוד לא בתחתית.
אין לי תיקים במשטרה ואני לא ישבתי בכלא. לא נתפסתי משתמשת.
אני סתם אחת באמצע הדרך, אני סתם בקריז על המנה המזדיינת הזאת
וכל מה שאני רוצה זה שיפסיק לכאוב, שיפסיקו לכאוב העצמות
והלסת, והשרירים בגב, בכתפיים. שהידיים לא ירעדו.

אני נזכרת איך זה, כשאת לא נגמלת מהחרא הזה. איך זה כשהכל
מתחיל. השקית והחומר הקסום הזה... הייתי מחזיקה את זה בחזייה,
צמוד ללבי ונשמתי. לא נפרדנו ולו לדקה.
בין הגיהנום והגן עדן.
הכל מרגיש במקום ושום דבר לא קיים יותר. שום דבר. החיים
ורודים, יפים, שלמים. העבודה מספקת, אין צורך ביחסים. לא עם
ההורים, לא עם החבר, לא עם החברות, אין אף אחד והבדידות ממלאת
אותך. אין צורך להתמודד.

כואב לי. כואב לי כל כך... כואב לי הכל, והעיניים דומעות, האף
נוזל. הריאות בקושי מתפקדות, הכל שרוט, לא במקום. הפסקתי לענות
לטלפון. אני רוצה למות, להעלם, לא להתקיים.

אני רוצה את המנה שלי ובחוץ קר ואני לא אצא החוצה כי הכאב
הזה...