מחייגת אליך,
קולי רועד מעבר לקו
הכאב שבלב כבר למעלה מחודש
התפשט בימים האחרונים לחלל הבטן,
שולח גרורות לנשמה אבודה.
שלושים ימי קינה
שלושים ימי תשובה.

אתה יורה עלי את כל חיצי ייסוריך,
אותה מועקה מהולה בעצב -
יוצאת בקצב מהיר וחזק במילים מילים מילים רבות
צועק, כועס, שונא, אוהב, חושק,
בוכה, מלגלג, מאדיר, מלטף, מענג
כמה רגש, כמה עוצמה -
ככל שהדמעות שלי שותקות,
כך מילותיך בועטות בי בצרחה אדירה.

מנסה להקיא אותי מקרבך
מנסה למחוק אותי מלוח ליבך.
מרוקן את שק הדמעות שלי ושלך
לתוך בליל משפטים, מילים, הברות,
מדבר, מדבר, מדבר - כמעט חסר נשימה,
להספיק להוציא בשיחה את כל הרעל שלך
הננעץ היטב בתוך נשמתי
שגם ככה גוססת כבר זמן מה...

אתה מעניש אותי, כך אמרת
מעניש אותי ואותך -
"לא רוצה לראות אותך כל החיים שלי"
אתה צורח בכוח רב,
יותר בכדי להבהיר זאת לעצמך,
הרבה פחות לי.
"לא רוצה לראות אותך כל החיים שלי"
הצרחה שלך מעבירה אותך על דעתי.
ואני תוהה: האם לא נענשנו מספיק?
האם המצב הוא חסר תקנה?

אני רוצה להגיב, רוצה להגיד לך את שעל ליבי
גם אני רוצה לצעוק, לכעוס, לאהוב, לחשוק
לבכות, ללגלג, להאדיר, ללטף, לענג
כמה רגש, כמה עוצמה -
מתמוססת לתוך הדמעות המלוחות שלי
אלה השותקות דוממות לתוך קולך,
כשמילותיך בועטות בי בצרחה אדירה.

אבל כל המילים היפות שלי תקועות כל כך-
מפחדות לצאת החוצה, גם לא בלחישה.
בכל זאת מנסה להגיד, להבהיר, להזכיר,
חסרות עיניך בעיני - קולך המלטף, ריחך המוכר
חסר הרוך, חסר הצבע והטעם, חסר האופי,
חסר כל היוסי.

30.1.08