מחשבות שרצות כמו תקליט שרוט.
אם לא שמעתי על זאת אי פעם - זוהי בורות.
(אגב - זה מכתב היכרות. ביננו, רק "אנשינו")
מה הטעם לחיות אם כל הזמן סובלים?
יש גבול לכמה יכולים.
האם כולנו "חולים" או רואים את עומק המציאות?
האם לא לדעת זו באמת - בורות?
יש או אין לי אפשרות?
אני רוצה לנווט את חיי
הלוואי...
האם באמת הכל בידי?
אז למה אני צריכה לבקש רשות?
אז מה אם עשיתי טעות?!
מחשבות שרצות כמו תקליט שרוט...
איזו שטות!
יש גבול גם לכובד המחשבות שהמח האנושי מסוגל להכיל.
משתוקקת להסביר ולא יודעת היכן להתחיל,
זה מתחיל להבחיל.
הכל קורה במקביל!
מחשבותת מחשבות, מחשבות
בראשי הן אצות, רצות, מלחיצות, מפוצצות
נמאס מעיצות
מחשבות מטרידות, הגיע הזמן לפעול.
נמאס לי כבר חרא לאכול
ונמאס לשאול
נשבר לי מהכל!

04-06-07