הוא מסתכל עליי ואומר שהוא סוחר יהלומים.
אני שותקת.
הוא שואל איפה הניצוץ בעיניים שלי.
אני אומרת לו שאין לי עצבים למשפטים של ערסים
ושיביא לי מהר משהו איכותי - אם לא אני הולכת.
ואז הוא צוחק: "למה? את איכותית?"
היום לקחתי את כל הדפים שכתבתי בחצי שנה האחרונה דחפתי אותם
לסיר גדול ושרפתי.
האש אכזרית, אוכלת את המילים שלי בתאבון. מכניסה לי עשן
לעיניים.
ואני חשבתי שעוד מעט היא תמות.
כמה שהיא עושה כתום וצהוב
מתלחשת,
גונחת,
מתפשטת.
מתגלשת על האותיות שלי,
שולחת רגליים דקיקות ולוהטות
משאירה אבק מפוחם.
עוד מעט היא תמות.
אנשים אומרים עלייך דברים רעים,
קשה לי לשמוע אותם.
נדמה שהם מנצחים אותי, אותך, אותנו.
אני קמה בבוקר ממלמלת, בן זונה... בן זונה...
רשמת לי שנלך לישון מחובקות, ששתינו צריכות קצת נחמה...
יש משהו בקרבה עכשיו שפותח את כל הפצעים. ואת כל כך יפה,
ואני כל כך אוהבת אותך, ואני רוצה לנחם אותך
אבל עזבי את הגוף שלי עכשיו, תני לא לנוח.
בקושי לאונן אני מצליחה.
זה בסדר, אל תדאג
האימפוטנציה שלך לא מדבקת.
העצב מקבל צורה אחרת, הוא שלוו יותר, הוא לא מתמרד, הוא לא
משתגע, הוא לא מטיח את עצמו כנגד ליבך המתקשח.
הוא נוזל ממני לאט, מטפטף. אם היה לו צבע
היו רואים את העקבות שלו.
אל תדאג אין לו.
ג'ף באקלי שר את "הללויה" של לאונרד כהן.
כמו מיליוני כדורים בו זמנית עושה לי לב מסננת.
הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על הבן שלה היום...
סיפרה לי שהוא לומד משפטים או משהו כזה היא אמרה גם שהוא טיפוס
מלוכלך, היא אמרה את זה בחיוך,
היא אמרה מלוכלך כמו שאומרים אהבה.
איך שהגעתי היא הניחה את הטישו במרכז השולחן ואמרה שאני אתן
לזה לצאת, אמרתי לה שהבעיה שלי היא לא שאני לא נותנת לדברים
לצאת אלא שאני נותנת להם לצאת חזק מידי.
"סיפרתי לעצמי בנינים גבוהים."
"ואיך זה מרגיש למטה?"
"לפעמים זה מרגיש מעל הכול,"
"איך את ישנה?"
"חצי חצי - לפעמים מחרחרת אותו ממני,
פעמים אחרות ישנה אותו מתוק."
"החלפתי את הסיגריות שהייתי איתו."
"וואוו זה היה קשר עמוק."
"הוא זיין אותי כמו צייד."
"מה זה קשור?"
"קשור."
אחר כך קניתי תמונה של שמש.
חורף, אמצע תל אביב, חדר רעוע, כורסא מיושנת, תחת מפולח.
אני כמו דב בשנת חורף מסוייטת.
בקיץ אני אעיף הכול.
את הכול אני אקלף, לא יישארו לי אפילו סימני שיזוף.
זין על הקרם הגנה.
אני רוצה את זה ישר לווריד. |