בסביבות שמונה או תשע בערב אספתי את כל חפצי. העמסתי את התרמיל
על הגב ונעתי לעבר הדלת. העפתי מבט אחרון במקום שהיה הבית שלי
בשבועות האחרונים ונעלתי אחרי את הדלת. את המפתח שילשלתי חזרה
דרך חריץ הדואר. זהו. אין דרך חזרה.

יצאתי לרחוב החשוך והקר, כל חפצי בתרמיל שעל גבי, וצעדתי ברחוב
הריק לתחנה הקרובה.

בימים האחרונים כבר הלך המקום והתרוקן בהדרגה מיושביו. בסופו
של דבר, כולם העדיפו לבלות את החג בחיק משפחתם. יום קודם
קיימנו סעודה אחרונה משותפת, וכולם כבר יצאו לדרך. אני נשארתי
האדם היחיד בבית. הנסיעה שלי נקבעה לעשר בלילה, כך שישבתי
וחיכיתי לערב ואז יצאתי גם אני לדרך.

לא היה קשה לארגן את הנסיעה, למעט קשיי השפה. לוחות המודעות
בתקופה הזאת היו מלאים בהצעות לנסיעה משותפת תמורת חלוקה
בהוצאות. כולם נסעו, ומטבע הדברים נסעו רחוק. אמנם רב ההצעות
כבר נענו ונסגרו אבל הצלחתי למצוא נסיעה בדיוק לכוון שחיפשתי.
סגרנו את כל הפרטים. הייתי אמור לפגוש אותה ליד התחנה. לא יהיה
קשה לזהות אותה. כמה מכוניות דה-שבו יהיו שם בשעה עשר בלילה?
הגרמנים כינו אותה 'אנטה' - ברווז.

נכנסתי לרכבת התחתית שהגיע בדיוק הרגיל של חצי דקה. נסיעה של
כמה תחנות, החלפה, ועוד רכבת. בכל תחנה אני שולח מבט של פעם
אחרונה אחרי יום יום של כמה שבועות. הגעתי ויצאתי אל הרחוב. גם
כאן, קר חשוך וריק. חיפשתי בעיני את הברווז. עוד מעט נצא לדרך
וניסע כל הלילה. דרך מקורית לבלות את ליל חג המולד - נסיעה
בדה-שבו מברלין לדויסבורג שעל גבול הולנד.

חמשה שבועות של שהייה לא מתוכננת בברלין מסתיימים בערב חג
המולד.

כל הנסיעה הייתה לא מתוכננת. כלומר הנסיעה עצמה כן הייתה אלא
שלא הייתה לי שום תכנית. חיכיתי זמן רב לאותה נסיעה. הכוונה
היתה לצאת מיד למחרת הבחינה האחרונה. יהיה נכון לאמר כי מה
שעמד ביני לאותה נסיעה היה סיום הלימודים והבחינה האחרונה.
רציתי לצאת. רציתי שנוי. רציתי לראות את עצמי כנקודה במרחב
הצופה סביבה לשלוש מאות ושישים מעלות, מאופק עד אופק, ללא
הפרעה. נקודה כזאת דרשה ריחוק. רציתי להתרחק.

הכל היה מוכן. כשאין לך תכנית הכל תמיד מוכן. יצאתי אם כן כמו
ההלך מן האגדות. תרמיל, מקל קסמים, כובע וכיסים ריקים. וגם
חגורת בטן ודולרים. היה ברשותי סכום צנוע בתכנית חיסכון מימי
ילדותי, סכום שיכול היה להספיק לי לטיפול שיניים שדחיתי משנים.
הסכום הזה אפשר לי להחליט לנסוע. ישנם אחרים שהיו מוכנים לצאת
גם ללא הכסף. אפילו כאלה שמוכנים ללא תרמיל על השכם. מצוידים
ב"יהיה בסדר" הם יוצאים לדרך. אני לקחתי מקדם בטחון נוסף. לא
סמכתי על הכישורים שלי ביצירת קרבה אנושית בן רגע ונזקקתי
למידה גדולה יותר של מזל. לאותם מקרים של מחסור במזל נזקקתי גם
לכסף.

זמן קצר לפני הנסיעה הזדמן לי לחוות קפיצה כזאת לקרבה אנושית.
נסעתי לאשקלון הרחוקה להשתתף ביריד אומנות. הייתי צייר סביר
וסוחר גרוע והצלחתי בכל ערב למכור ציורים אחדים לפני שהייתי
חוזר הביתה בשני אוטבוסים.  עד שפגשתי את נועה. יפה, רזה,
בהירת עור, קטנת שדיים, מבוגרת ממני ואמא לילד. לא מצאתי את
המילים אבל העיניים דיברו. ליוויתי אותה הביתה ונשארתי. אהבה
ללילה אחד בעיר זרה. את יום המחרת בילינו בחוף ים נידח בפאתי
העיר ונפרדנו. כך אהבתי את האהבה. ללא התחלה וללא סוף. רק
אמצע. קשר עין ואף לא מלה. כמו אהבת חתול רחוב. משנוצר בינכם
אמון הוא מתקרב אליך, ונותן את עצמו. נותן ומקבל בלב שלם.
מתמכר להנאה של הליטוף, מתחכך ומגרגר. אחר כך אתה ממשיך בדרכך
והוא מפנה את גבו ולא מתגעגע. אילו ידעתי למצוא אהבה כזאת בכל
לילה אולי היו חיי נראים אחרת. הלילה ההוא היה צעד ברגל ימין
שהקדים את הנסיעה.

ואז קיבלתי זימון למילואים. רק שלושה ימים, ורק דחייה של שבוע.
דחייה כזאת לא נראתה לי משמעותית. במהלך אותו השבוע נערכו
בחירות במדינה כך שהספקתי אפילו להצביע ולהשפיע וגם לשכנע כמה
חברים נוספים לתת קולם ללובה אליאב. למרבה הצער הוא לא עבר את
אחוז החסימה. לעולם לא אצליח לזכור עד כמה בחרתי בו מתוך אמונה
צרופה באיש וכמה מתוך תחושת מחויבות ליונה, הסטודנטית היפה
שחילקה פלאיירים שלו באשקלון. הממשלה מצידה גמלה לי כבר למחרת
והטילה גזירות חדשות. דולר נוסעים. הנוסעים לחו"ל נדרשו לשלם
תעריף מיוחד בעבור חופן הדולרים שרכשו, ואני שכל כספי כבר הומר
לדולרים נאלצתי למכור אותם חזרה לבנק כדי לממן את ההפרש.
בתמורה קיבלתי חותמת קטנה בדרכון - "שולם". אני רשאי לצאת את
גבולות המדינה.

הנה אם כן, הגיעה השעה. הגעתי לחיפה ובן דודי ליווה אותי לנמל.
שם, כמו בסרטים של פעם, ללא הילת חוג הסילון שבנמלי התעופה
עליתי לאניה. הדרך הזולה ביותר לאירופה. כרטיס הפלגה על
הסיפון, כיוון אחד בתעריף סטודנט. יום ראשון, שבע בערב, חיפה
התרחקה לאטה, מוארת באור אחרון של השמש השוקעת מאחורי גבי,
ואני התרחקתי מכל מה נשאר מאחורי.

עמדתי מתחת לגשר, עטוף שכבת בגדים חמים, אוויר קר וחושך. הקפתי
את עצמי במבט. תחילה בקרבתי, אחר כך רחוק יותר ויותר. הלכתי
ימינה ושמאלה, הלוך וחזור ולא ראיתי שום סימן לברווז. אילו
נמניתי על המעשנים זה היה הזמן להצית סיגריה ולהמתין. במקום
זאת נחנתי בסבלנות כך שפשוט חיכיתי. שוב בודק מסביב, הולך
וחוזר, ואין סימן.

ברלין, ליל חג המולד. אני עומד לבדי ברחוב, תרמיל על גבי, ידי
בכיסי. הבית בו גרתי ריק ונעול. המפתח בתוך הדירה. הנסיעה
הלילית להולנד התפוגגה בעשן. הדבר ההגיוני היחיד היה להמשיך
ולחכות מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי שום דבר הגיוני לעשות.

"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת עם התרמיל על הגב?"
"מחכה לטרמפ שלא הגיע"
עכשיו הצטרף עוד זוג עיניים שחיפש את הברווז אבל גם חיפוש
יסודי יותר לא יכול למצוא את מה שאיננו. לאיש הייתה הצעה
שבאותו הרגע נשמעה הטובה ביותר.
"בא נלך לשתות"
צעדנו בלילה לעבר פאב שכונתי. להפתעתי היו שם לא מעט אנשים.
"מי הולך לשבת בפאב בערב חג המולד?"
"מי שאיו לו לאן ללכת"

שתינו ודיברנו. שמו היה מיכאל. גבר גרמני בשנות הארבעים.
"מהיכן אתה?"
"ישראל"
"באמת? אני כל כך שמח."
"שמתי לב שדווקא הגרמנים מאוד ידידותיים. בעיקר הצעירים"
"כי דווקא אנחנו מרגישים מחויבות מיוחדת ליהודים ולישראל"
"בקרת בישראל?"
"אני חבר בעמותה מיוחדת שתומכת בישראל ומנסה לעזור. אבל החלטתי
לא לנסוע לשם"
"למה?"
"יש כאן הרבה התנגדות למלחמה ולמה שעשיתם בלבנון. אני חושב
שאתם טועים"
"גם בישראל יש הרבה אנשים שהתנגדו למלחמה. גם אני. היו הרבה
הפגנות ופעולות מחאה"
"כן, אבל אתה משם. אני לא. אני מגרמניה. אני יודע שאם אהיה שם
אהיה חייב לומר את דעתי. אני מרגיש שלי אין שום זכות להשמיע
ביקורת. אז אני נמנע מכל זה ונשאר כאן"
"איך הגעת לעמותה הזאת?"
"בגלל אבא שלי. הוא היה נאצי"

בגלל אבא שלו, שהיה נאצי והיה רופא בצבא וכעת מחפש דרך להתחרט
ולכפר, בסוף הערב היה לי לאן ללכת. הוא הזמין אותי לביתו.
ישבנו, דיברנו ושתינו. למחרת ביקש ממני לבוא ולפגוש את אביו.
הסכמתי. פגישה שפעם לא הייתי מעלה בדעתי, ולמרות זאת היא
התקיימה ולא היתה בה כל מועקה. אינני יודע אם אני צריך לזקוף
זאת לזכותי או לגנותי. אחר כך הסיע אותי לנקודת הגבול, אל
הכביש הממהר לתוך גרמניה המזרחית וממנה למערבית. כי בימים ההם,
היו שתי גרמניות.

הפעם הרמתי ידי לטרמפ מזדמן. כל טרמפ מתאים. כל המכוניות
היוצאות מברלין יסיעו אותי לפחות מהלך שלוש מאות קילומטר עד
גרמניה המערבית. המכונית שעצרה לי הייתה מהודרת יותר מהדה-שבו
האבודה. גבר מזוקן כבן חמישים שנראה בעיני ככומר וילדה קטנה.
יעד הנסיעה שלהם היה דויסבורג שעל גבול הולנד. יעד הנסיעה
המקורי שלי.