את מגרדת בי ואני שותק. את פוצעת בבשרי ואני שותק. את קורעת בי
עד זוב דם ואני מוציא נימה חנוקה של כאב ובולע רוקי. את חותכת
בצלעותי ואינני מוציא הגה, מנסרת אותן כמו היו אדרה שחוקה של
דג ישן וכמעט מפוצצת ליבי באגרופך ואני, אני מוציא הגה קטן,
למרות שאמרת לי לשתוק.

אני אינני אדרה שחוקה וגם לא צלעותיך שהפכו פתאום לשריון, מגן
מתכת כחול בוהק ללא תכלית, ללא שם, ללא קיום, ללא אהבה. שריון
שחושל באש התשוקה וצונן עד מוות במימי היומיום והנסיון להמשיך
הלאה. האם אותה סגסוגת כחולה עמידה בשריטותי?