מגע זול, מוכר
וריקני,
נוטף אשמה מתגברת
וזוהמה שנדבקה -
סירבה להרפות ממני
גם אחרי המקלחת.
כמו הסימנים שביקשה להשאיר,
שהיו על גופי במשך ימים
וחנקו מתחת לבגדים.

האהבה התעייפה מהר,
השכילה להתייאש כשאנחנו עוד בערנו
הרס עצמי.
גם התשוקה לא נשמרה,
רק ידיים רגילות נשלחות
ולא באמת נוגעות.
נשיקות ניסו להחיות
רגעים ישנים ותמימות שהייתה.
לסיים בחיבוק מזויף,
רפוי מפעם לפעם
וידעתי מזמן -
מקומי לא בתוכך.

קולו של אבי
כשאמר לי לא לחזור עוד
לנוח בביתו.

כמו לקח את כל שבריי
ודרך אותם לתוכי בחוזקה.

זכרונות חותכים
ממלאים את הקרביים שלי
בבדידות אינסופית
ותפילה להיעלם.
צורך לקום וללכת,
(להטביע את הצער בחיבוק)
ולא היה לי לאן.
או במי להתנחם.

שכן, הייתה סיבה לצעקתי
לבריחתי
ובכלל, רציתי אותך,
אבא.

סדר הפסח בו דיממתי מהעיניים
בשתיקה
וגם הלילה לא הקל על הכאב
שכרוך בי
בלעדיך.

שלבי החושך
נזכרים בי דווקא לאחר שהחזקתי זמן
כה רב.
קשה לעמוד על המשמר, ללא מנוחה
הרי מצאתי אותה רק למטה
ואני כבר יודעת -
נפילות מכורח ההרגל
תמיד נגמרות
בבכי מתחרט,
חוזר.




27.1.2008