"אנסתי שעון".
במילים אלו פתח חברי הטוב מתי את סיפורו.
"מה זאת אומרת אנסת שעון?" שאלתי בחוסר אמון מופגן, אבל רק
שתיקה רועמת מצידו של מתי הביאה אותי להבנה שהוא לא מבלף.
אחרי שתי דקות שעברו בשתיקה הבנתי שבלי עידוד הוא לא ירחיב
בנושא, וגם הייתי עוזב אותו להרהר בעצמו אבל מכיוון שהסקרנות
הרגה את החתול, ומוות לא הסתדר לי עם הלו"ז של אותו יום,
החלטתי ללחוץ.
אחרי שתיים שלוש מילות שכנוע פתח מתי במילים האלו ממש.
"אבי, אני יודע שיכול להיות שזה יהרוס בינינו את הקשר, אבל
אתמול אחרי הצהריים אנסתי שעון".
"פרקטית?" שאלתי הלום זעזוע.
"מה שבטוח, שום דבר מטאפורי לא היה בזה", ענה לי.
"מתי", אמרתי בהיסוס מסוים אבל עם קול מלא ביטחון וטפחתי לו על
שכמו הדביקה, "שום דבר שתספר לי לא יגרע כהוא זה מהקשר שיש
בינינו". וכאן עלי להבהיר שאת מתי הכרתי בצבא כששירתנו יחד
בקורס חובשים בצריפין ושהדבר המאתגר היחיד אצלו הייתה בעיית
הזעה חמורה באזור הש"ש (שחי- שכם). חוץ מזה היה מתי בן אדם
נטול עליות ומורדות נפשיות, יענו בן אדם יציב והגיוני שטוב
להיוועץ אליו בשעת הדחק, או כך לפחות חשבתי עד שסיפר לי על
המעשה שאני מעלה פה לפניכם.
"רק חכה עם השאלות לאחרי הסיפור" ביקש, "כי אם אפסיק באמצע, לא
בטוח שאוכל להמשיך ולספר".
"סבבה אחי" אמרתי, "ספר ואל תחשוש".
"אתמול בצהריים, זוכר שהתקשרתי אליך אחרי שחזרתי מהבסיס ואמרתי
לך שאני צריך שחנ"ש (שיחת נפש) דחוף איתך?"
"כן" עניתי. "ואני אמרתי לך שאני אחזור רק מחר בבוקר".
"אחלה. אז די איחרת את המועד" אמר מתי והמשיך בסיפור כשקולו
הולך ומתייצב.
"אז אחרי שדיברתי איתך הדלקתי את הטלוויזיה והתיישבתי על הספה
לצפות במבט לכסף. דיברו שם על משהו שקשור למס ערך מוסף, אני
כבר לא זוכר כל כך...
"קיצור, אחרי חמש דקות של צפייה הבטן שלי התחילה להשמיע
קרקורים שדי הפריעו לי להקשיב לתוכנית, אז קמתי והלכתי למטבח
לחמם לעצמי איזו פשטידת תרד שאימא שלי אמרה לי בטלפון שיש
במקרר. כשנכנסתי למטבח עלה באפי ריח נהדר של עוגה, שהגיע
מהתנור אבל כשפתחתי אותו הוא היה ריק. אז פניתי בלית ברירה
לפשטידה.
"הסימן הראשון לזה שמשהו אינו כשורה הופיע כשהוצאתי את הפשטידה
מהמקרר. היא הייתה חמה. אני לא יודע איך לא שמתי לב לזה שזה לא
הגיוני כי הרי אימא שלי דיברה איתי שעתיים לפני שהגעתי הביתה.
זאת אומרת שהייתי אמור להוציא את הפשטידה אחרי שעתיים ומשהו של
ישיבה במקרר, אבל כנראה שהייתי כל כך רעב שלא שמתי לב לפרטים
הקטנים.
"קיצור הוצאתי את הפשטידה, פרסתי לעצמי נתך גדול ועסיסי ולקחתי
אותו לסלון כדי שאוכל להמשיך לצפות בתוכנית".
"לפני שאתה מספר לי מה קרה אחר כך" אזרתי אומץ והפסקתי את מתי
באמצע דיבורו, "ספר לי על מה שקרה לפני כן באותו יום".
מבטו של מתי, שבמשך כל זמן שדיבר היה מקובע לרצפה, הופנה אלי
במהירות כזאת שקול אוושת רוח - כזאת ששומעים כשמסובבים חבל
במהירות - הגיעה לאוזני.
מתי בלע את רוקו בקול רם מהרגיל וחידש את דיבורו.
"בבוקר של אותו יום, כשנכנסתי עם שאר החיילים לחדר האוכל, יצא
לי במקרה להתיישב למול משקית הת"ש של הפלוגה שלי, אחת בשם טלי.
אני אסביר לך קצת עליה כדי שתוכל אולי להבין למה כל כך הושפעתי
ממה שקרה אחר כך .
"טלי היא מישהי שהסיבה היחידה שלא תשים לב אליה כשהיא נכנסת
לחדר שאתה נמצא בו זה שאתה עיוור, חרש ותתרן.
"אם לא תבהה בפרצוף המלאכי ובגוף המעוצב שלה אתה תתמסר לריח
הנודף ממנה ואם גם זה לא אז יעמוד לך רק מלשמוע את הקול הנשפך
שלה.
"קיצור מישהי לא מהעולם הזה ואני בספק אם אפילו בעולם הבא כבר
שמעו על אחת כמוה".
אמר מתי שבינתיים הספיק להחזיר את מבטו לרצפה.
"אחרי שהתיישבתי והתחלתי לאכול, הרמתי את מבטי בדיוק בזמן כדי
לראות את טלי מורידה בחטף את מבטה.
כמובן שלא ייחסתי לזה חשיבות מכיוון שהיה לי ברור שאין סיכוי
שטלי - המלכה של העולם מצדי - בכלל תביט לכיווני, אז פשוט
המשכתי לאכול.
"פתאום נחנקתי. בדיוק כשהכנסתי את החלמון של הביצה קשה לפה,
הרגשתי כף רגל מונחת בפתאומיות על הירך שלי, ומתחילה לגלוש
לעבר הזין. לא האמנתי למה שאני מרגיש. הרמתי באחת את מבטי
לעברה של טלי כדי להיות בטוח שזאת היא עושה את זה ולא אחד
החיילים שישב לידי.
טלי מצדה רק הסתכלה עלי לשנייה, חייכה חיוך שאי אפשר לפרש אותו
אחרת וחזרה להתעסק בצלחת שלה. לפחות עם הידיים.
"אחרי כמה דקות נוספות שעברו כשאני מנסה להמשיך לאכול כדי לא
למשוך תשומת לב ובכל פעם שאני מקרב את המזלג ופותח את הפה כדי
להכניס אליו משהו, אני מרגיש עוד נגיעה קלה קרוב מדי לזין שלי,
מה שגורם לי עוד הפעם להפיל מהמזלג את מה שמונח עליו וכשטלי
מצידה נראית רגועה לגמרי למרות שגם היא כבר הפסיקה לאכול, רכנה
היא אלי פתאום ובקול שקט ובוטח אמרה: 'בתשע ורבע בדיוק, אצלי
במגורים', וקמה והלכה.
כמובן שאתה יכול לתאר לעצמך את ההתרגשות שאחזה בי", אמר מתי.
"פתאום כל העולם נראה לי יפה ומלבב.
הכל! מהחביתה הפרוסה לחתיכות שאת אף אחת מהן לא הצלחתי להכניס
לפה ועד לטבחים שעמדו בקצה חדר האוכל עם מבט ממורמר.
"הזמן עד שיצאנו מחדר האוכל עבר לאט מדי לטעמי, אבל לא היה
אכפת לי.
החלטתי שמכיוון שאנחנו חופשיים עד ליציאה, אלך להתקלח ואחליף
למדי א'.
בזמן שהלכתי מהחדר אוכל לכיוון האוהל התחלתי לדמיין לעצמי את
מהלך העניינים ביני לבין טלי מהרגע שאכנס לחדרה. בדיוק הגעתי
לקטע שבו טלי מגלה לי שהיא לא לובשת כלום מתחת לחרמונית, כשחוט
המחשבה שלי נקטע על ידי קול עבה וסמכותי: המ"פ גדי.
'לאן אתה הולך מתי?' שאל אותי.
'לאוהל, המפקד המ"פ' עניתי.
'טוב מכיוון שאני רואה שאתה לא עסוק מדי אני רוצה שתבוא למשרד
שלי ותתפוס איזה עכבר שמסתובב לי שם בין הרגליים. ברור?'
'אבל המפקד...' התחלתי למחות.
'בלי שום אבל, מתי. תוך חמש דקות אתה אצלי במשרד ברור?'
'כן המפקד', עניתי בהכנעה.
'אני עד תשע, תשע ורבע חוזר ואני רוצה לראות אותך כשאני נכנס,
עם עכבר ביד, ברור?'
'ברור המפקד', עניתי כשאני מחזיק את היד מתוחה כדי שלא ייפלט
לי איזה אגרוף לתוך הפרצוף המסריח שלו.
"בדרכי למשרד החלטתי שאני אהיה בו עד תשע ועשרה מקסימום ועל
הזין שלי סירוב פקודה. בשביל אחת כמו טלי שווה לשבת בכלא.
"הגעתי למשרד והסתכלתי בשעון המחוגים עם סמל הפלוגה (את השעון
שלי איבדתי יום קודם באיזה פעילות לילית שעשינו) שהיה תלוי מעל
כיסא השרד הדהוי של גדי. השעון הראה שמונה וחצי.
'טוב' אמרתי לעצמי, 'יש לי ארבעים דקות לתפוס את המנוול. רק
איך בדיוק אני אעשה את זה?'. הסתכלתי מסביב כשפתאום נחו עיני
על המקרר של גדי. פתחתי אותו ולשמחתי הייתה בו קופסה של גבינה
צהובה עם איזה ארבע שלוש פרוסות. החלטתי לפזר חתיכות מהגבינה
בכל רחבי המשרד בצורה שאוכל להשגיח על כולן בו זמנית ולתפוס את
העכבר כשהוא יצא לאכול אחת מהן.
לקחתי גביע פרילי שמצאתי במקרר, התיישבתי על כיסא השרד ורכנתי
מעל השולחן כדי לקבל תמונה טובה יותר של שטח המשרד. החלטתי
שכשאני אסיים את הפרילי אני אשתמש בגביע כדי ללכוד את העכבר.
"כבר סיימתי את הפרילי והופיע לי חשק לעוד אחד אבל העכבר עוד
לא הופיע. הצצתי בשעון, השעה הייתה עכשיו עשרה לתשע. 'עד תשע
ועשרה! תעמוד על שלך הפעם מתי!' אמרתי לעצמי והתחלתי להעלות
סיטואציות אפשריות ביני לבין טלי כדי לקבל אומץ.
"עברו עוד כמה דקות שנראו לי כמו נצח, אבל העכבר עדיין לא
הופיע. הסתכלתי בשעון עוד פעם בציפייה לראות שכבר תשע וחמישה
לפחות אבל המחוגים הראו רק שלוש דקות לתשע.
הזמן עבר לאט יותר מצב עם שפשפת, זה שיגע אותי. למרות שבכל פעם
שהסתכלתי בשעון רק התעצבנתי יותר המשכתי להסתכל מחשש שאאחר את
המועד שקבעתי לעצמי. הייתי נשבע שמשהו לא בסדר עם השעון הזה
אבל ידעתי שלמ"פאים יש אובססיה לדיוק ושאין מצב שתמצא מ"פ עם
שעון לא מכוון.
"בדיוק כשחשבתי שהצוואר הולך להיתפס לי מכל הפעמים שסובבתי את
הראש מהרצפה לשעון, הזמן שכל כך ייחלתי לו עמד להגיע: תשע ותשע
דקות ועשרים שניות, שלושים, ארבעים, חמישים, חמישים וחמש,
חמישים ותשע, עשר!
"קפצתי מהכיסא כאילו הרגע גילו לי שגדי נוהג לשבת עליו עירום
בימים שרביים במיוחד ולהפעיל את המזגן על חום מקסימאלי, יצאתי
מהמשרד בלי לחשוב בכלל לאסוף את הגבינה מהרצפה ורצתי ריצת אמוק
לכיוון המגורים של טלי.
"אני עובר את הסיבוב ליד חדר האוכל, אני רואה את שורת המבנים
שבאחד מהם גרה טלי, אני פונה שמאלה ועולה על השביל שמוביל
למגורים, אני מגיע למדרגות המתכת המובילות לדלתה של טלי, אני
פורץ את הדלת ו..."
"ומה???" צעקתי על מתי כשהוא הפסיק לדבר, בלי לשים לב לדמעות
העולות בעיניו.
"אני... אני... " מתי הוציא ערמת טישו מהכיס וניגב את עיניו.
"אני מסתכל מסביב ורואה שהחדר ריק. נכנסתי לחדר במטרה לראות אם
היא לא מתחבאת איפה שהוא וכלום. נכנסתי לשירותים וכלום.
למקלחת, ועוד פעם, כלום. היא לא פה. התיישבתי על המיטה כדי
להסדיר את נשימתי וניסיתי לחשוב למה לעזאזל היא אמרה לי לבוא
בתשע ורבע לחדר שלה אם היא לא התכוונה להיות בו.
"הנחתי את הידיים לצדדים במטרה להישען עליהן והרגשתי חתיכת
נייר מונחת מתחת לכף ידי.
הרמתי אותה וקראתי:
'מתי.
מאז שהגעתי,  ישר שמתי לב אליך. אתה היית הכי מיוחד והכי נחמד
אלי מכולם. מעולם לא ניסית להתחיל איתי ולא התנהגת אלי בצורה
מגעילה. לפני חודש בקשתי העברה, בגלל גדי השוביניסט המניאק
הזה. הבן אדם לא הניח לי לחיות לרגע, תמיד ניסה להתחיל איתי
וכשזה לא הצליח לו, היה נותן לי למלא כל מיני שליחויות
מטומטמות ומיותרות. לפני שבוע קיבלתי הודעה שמקבלים את הבקשה
שלי ומעבירים אותי ליחידה אחרת.
היום היה היום האחרון שלי פה ורציתי לנצל אותו להחזיר לך טובה
על היחס שנתת לי כל זמן שהייתי פה, כדי שאחרי זה תלך ותספר
לכולם שרק לך נתתי ותוריד להם קצת את הפוזה.
בתשע ועשרים באו לקחת אותי אז לא היה לי הרבה זמן.
חבל שלא באת, בניתי על זה הרבה זמן
אבל רק שתדע, לא תכננתי משהו מיוחד, אולי איזו מציצה.
לא נראה לי שאי פעם עוד נתראה, אז אני מאחלת לך שיהיו לך חיים
נחמדים.
טלי.'
"'אבל זה לא הגיוני!' אמרתי לעצמי. 'יצאתי מהמשרד של גדי בתשע
ועשרה בדיוק וזה לא לוקח יותר משלוש דקות להגיע לפה, במיוחד
בריצה'. משהו פה היה נראה לי חשוד. פתאום נזכרתי בהרגשה המוזרה
שהייתה לי כלפי השעון במשרד של גדי. למרות שלא היה נראה לי
הגיוני ששעון של מ"פ יאחר, לא עלו לי בראש אפשרויות אחרות אז
החלטתי לברר. יצאתי מהחדר של טלי ופניתי לחייל הראשון שעבר
מולי, 'אחי, מה השעה אצלך?'
'תשע עשרים ושש'.
'סליחה?? אתה יכול לחזור על זה עוד פעם?' שאלתי כשאני בטוח שלא
שמעתי נכון.
'כן אחי, השעה עכשיו תשע עשרים ושש... אה...'  תקווה עברה בי.
'ושבע'.
'לעזאזל', אמרתי לעצמי.
עצרתי עוד חייל, 'אחי מה השעה אצלך?'
ואותה תשובה, 'עכשיו... תשע עשרים ושבע'.
"עולמי חשך עלי, לא האמנתי שזה קורה לי. דווקא אני, מכל האנשים
בעולם, נתקעתי עם מ"פ שלא מכוון את השעון שלו לפני שהוא שוטף
פנים בבוקר. דווקא אני!  
"מהרגע הזה נכנסתי לקומה. לא ראיתי לאן אני הולך ומה אני עושה.

אחרי זמן מה שעבר עלי במצב הזה שמתי לב שאני עומד בתחנה בכניסה
לבסיס, מחכה לאוטובוס. עלתה במוחי המחשבה מה יעשו לי אם אני
אסע ככה, אבל ישר נזכרתי בסיבה שבגללה אני נמצא בתחנה ונוסע
בלי אישור והחלטתי שלא משנה מה, מפה אני חייב לעוף.
"את הדרך הביתה עשיתי כשאני משחזר את מהלך העניינים מהרגע שבו
נכנסתי לחדר האוכל.
אחרי שהגעתי שוב לאותה מסקנה - שהשעון של גדי איחר בעשר דקות -
החלטתי שמהיום והלאה אשווה כל שעון לשני שעונים אחרים לפני
שאסתמך על מה שכתוב בו.
"אני לא אלאה אותך בתיאורים על המצב הנפשי שבו הייתי שרוי כל
אותו זמן, אבל רק שתדע שלולא הייתי במצב נפשי כזה, לא היה קורה
מה שקרה אחר כך".
מתי הפסיק לדבר, סובב את ראשו, הסתכל עלי ושאל "אתה בטוח רוצה
שאני אמשיך?".
"אחי", אמרתי לו, "כבר בהתחלה אמרתי שלא משנה מה קרה, אני
איתך".
"טוב, אבל שלא תתחרט אחר כך".
"אני לא". אמרתי.
"אז איפה היינו?" שאל מתי
"עצרנו כשלקחת את חתיכת הפשטידה איתך לסלון" השבתי.
"אה כן.
"כבר בשנייה הראשונה של הביס הבנתי שלא בפשטידה עסקינן אלא
במשהו אחר. הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע היה שאימא שלי
הכינה עוגה ולא אמרה לי אבל היא הייתה כל כך טעימה שפשוט
המשכתי לבלוס אותה בשקיקה. כשסיימתי את הנתח הראשון, בלי לחשוב
פעמיים, קמתי ופרסתי לעצמי נתח שני. פתאום בין בליעה של נתח
ללקיחה של עוד אחד הרגשה מוזרה החלה להתפשט בגופי. ההרגשה
הייתה מוכרת לי אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה. אחרי לקיחה של עוד
כמה ביסים הכתה במוחי ההכרה. אני מסטול! כנראה שאחי הגדול ארגן
לעצמו איזו מסיבה ואפה לכבודה עוגת גרס. בימים רגילים הייתי
עוצר מיד, אבל בגלל מה שעבר עלי לפני כן באותו יום, החלטתי שזה
רק יעשה לי טוב והמשכתי לאכול. בפעם השלישית פשוט נשארתי במטבח
וכך המשכתי לנתח רביעי וחמישי עד שרק פירורים נשארו בתבנית.
"כנראה שהגוף שלי לא היה רגיל לכמות כזאת של מריחואנה כי פתאום
כל העולם התחיל להסתחרר סביבי וכל הקירות רעדו כמו ג'לי. הדבר
האחרון שאני זוכר זה שכשהבטתי סביבי המבט שלי נעצר תחילה על
המיקרוגל, אחר כך על התנור ובסוף על שעון המטוטלת העתיק שעבר
אצלנו במשפחה כבר שלושה דורות.
מאז אני לא זוכר כלום עד לרגע שהתעוררתי."
"זה הכל?"
שאלתי את מתי אחרי שעברה יותר מדקה מאז שהפסיק לדבר.
"אז איך לעזאזל הגעת למסקנה שאנסת שעון?"
"תקשיב", אמר, ופה כבר לא יכול היה לעצור את הדמעות, שזרמו
החוצה בלי אבחנה,
"כשאתה מתעורר לקול הצווחות של אימא שלך, גלגלי שיניים פזורים
מסביבך והזין שלך - תקוע עמוק עמוק בתוך תיבת עץ - נע ימינה
שמאלה בקצב אחיד, אז כן! אנסת שעון!".

אחרי כמה דקות שעברו כשאני מנסה לצאת מההלם ולהרגיע אותו סיים
מתי את הסיפור כשהסביר לי מה גרם לו לאנוס את השעון. מתי סיפר
שכשהסתכל מסביבו הוא ראה שבשעונים שעל המיקרוגל והתנור השעה
חמש שלושים וארבע ושעל שעון המטוטלת השעה חמש ארבעים וארבע.
דבר זה גרם למתי, שכאמור פיתח רגישות מסוימת לשעונים שסוטים
בעשר דקות מהשעה הנכונה, להתנפל על השעון ולקרוע אותו לגזרים
ובהשפעת המריחואנה, גם לאנוס אותו.
אממה? אחרי כמה ימים, כשמתי חזר לדבר עם אמו, היא סיפרה לו
שעקב עבודות תחזוקה בבניין, כובה החשמל בבוקר אותו יום לעשר
דקות, דבר שגרם לכך שהשעון היחיד בבית שנשאר מכוון היה שעון
המטוטלת.
את מתי לא יצא לי לראות בחודשיים שלאחר מכן מכיוון שנשלח לכלא
צבאי. הסיבה הרשמית הייתה נפקדות, הסיבה האמיתית (לפחות ככה
טוען מתי) הייתה מ"פ מעוצבן ותאב נקמה שמצא את המשרד שלו מלא
בחתיכות גבינה מפוזרות על הרצפה ובעכבר אחד שבע במיוחד.