אחת עשרה בבוקר, יום שבת. ותמיד בשעה הזו, ביום הזה, השכן שלי
מזיין את חברה שלו ואני מנמיך את הווליום בטלוויזיה כדי להקשיב
להם. אחת עשרה בבוקר, כל יום שבת. הם בטח מתעוררים לאחר שחזרו
מבילוי באחד הפאבים בליל שישי, ואז עוד לפני שהם מצחצחים
שיניים ושוטפים פנים, הם מזדיינים.
הם התרגלו לזה.

עשרים, עשרים וחמש דקות אני שומע את מיטתו הולמת בקיר המשותף
עד שהיא גומרת ואז הם מפסיקים, אומרים בוקר טוב וקמים. הוא רץ
למקלחת והיא מנגבת את עצמה עם נייר טואלט.
אני מחכה לשמוע אותה גומרת. היא צועקת ארבע פעמים כל פעם: שלוש
אנחות מתגברות בעלייה ואחת ארוכה בירידה.
היא בטח מזייפת.

הלוואי שמישהי הייתה מזייפת ככה איתי. משכנעת את עצמה שטוב לה
עד כדי צעקה. אפילו אחת. הלוואי שכולם היו מזייפים ככה איתי.
משכנעים אותי שטוב להם בסביבתי.
כי לי לא טוב.

אני לא מסוגל לזייף. על אף כל ניסיונותיי אני רואה את הדברים
תמיד כפי שהם. המדרכה היא סתם בטון ליד הכביש שהולכים עליו.
הדגל הוא סתם בד מתנופף. האהבה היא סתם שני אנשים שמצטטים
משפטים מסרט.
החיים שלי הם סתם