בחשש רב אני מביטה במראה של הרכב שלי. אני רואה בחורה יפה
מביטה לעברי, כשפחד רב ניכר בעיניה. היא אינה בטוחה בעצמה,
חוששת... חוששת לחייה.
פתחתי את הדלת של הפג'ו 405 המתפרקת, שכבר הצבע החל להתקלף
ממנה וסגרתי אותה בטריקה. הולכת לאט לאט, מסתכלת לכל עבר,
מפחדת לראות מישהו מוכר.
הכנסתי את ידי לכיס המעיל השחור והרחב שאימי קנתה לי ליום
ההולדת ומיששתי את האקדח הקר. שואבת עוד ביטחון , לוקחת נשימה
עמוקה ומתחילה ללכת לעבר השער.
"תהיי חזקה, עוד שתי דקות ולא ירגישו בך, פשוט להזדרז להיכנס
לקניון... לאיפה שבטוח, היכן שישנם אנשים". שואפת אויר ונושפת
אותו, עוד נשימה עם כל צעד. דפיקות הלב שלי מואצות, הלחיים
סמוקות... כבר לא אהיה רגועה היום. זה לא יום טוב. הוא בטוח
ישים לב שמשהו לא בסדר.
פתאום, רחש מאחוריי, אבן קטנה מתגלגלת... משהו לא בסדר. דפיקות
הלב נהיות מואצות יותר ויותר, שוכחת לנשום... מפחדת להסתובב
אבל חייבת. שאיפה, נשיפה וסיבוב של חצי ראש. הוא שם. מחכה לי.
מאחוריי. זה הוא.
שלפתי את האקדח מהכיס , ספרתי עד 5 ויריתי. החמצה.
התחלתי לרוץ, הנשימה שלי כבר לא סדירה, אף פעם לא רצתי כל כך
מהר... הוא שלף אקדח.
בזווית העין, ראיתי אותו. גבוה ותמיר. מחכה לי. רונן. מקסים
שכמוהו... לא מבין מה גורם לי לאחר, הכל הופך קפוא. כמו בסרט.
הילוך איטי. זה רק בראש שלי... אני יודעת.
יריה.
אני מתכופפת , ממשיכה לרוץ. החמיץ אותי. בנס.
רונן מסתכל. הוא רואה אותי רצה, לא מבין , עיניו תוהות אחריי.
חשב שהוא סך הכל הזמין בחורה נורמלית לסרט. הסתכלתי עליו
ומבטו כאילו אמר "אני סולח לך".
ממשיכה לרוץ ונעלמת לו בסיבוב. שקט. אין יריות. הכל הופך
לדממה.
מה עכשיו? מה אעשה?
התעוררתי בבהלה. השעה 2:00 בלילה. שואפת אוויר ונושפת חזרה
ובהחלטיות פותחת את ספר הפיזיקה. מחר המבחן ... אני חייבת
ללמוד... |