זה קורה לפני השינה, כשמכבים את האור והחושך מציף את החדר,
מאיים יותר מבדרך כלל. אסור להשאר עם עיניים פקוחות. זה קורה
כל כך מהר, זה יכול לתפוס כל אחד, ברגע!
לפעמים זה בסדר, לפעמים יש להן מצב רוח טוב, אז הן לא באות...
ואז אפשר להרדם בבטחה. אבל הפעמים הללו מעטות... מעטות מדי
לדעתי. כי בדרך כלל, הן יבואו, הדמויות באפלה. ואף פעם לא לבד,
לצערי.
אפשר להלחם מול אחת! זו תהיה מלחמת מוחות... לא קלה, אבל
אפשרית. אבל כשמתחילים לראות אותן בכל פינה, לובשות צורות
אכזריות מדי, זו מלחמה אבודה, מנצחים אי אפשר לצאת משם.
מפסידים- כנראה.
כי כל אחת מהן, מלבד הקור העז, מביאה איתה זיכרון, מחשבה...
משהו שלא רצינו להתמודד איתו עדיין, ואולי אף פעם לא.
וכבר אין אפשרות להתחמק, אין אפשרות להמנע מהכאב... כאב של
אהבה שלא הצלחנו להתגבר עליה, וכבר עבר די זמן.
ואי אפשר להמנע מהכעס... מהכעס על סדרי עדיפויות שגויים,
שאיכשהו כל הזמן פוגעים בנו, רק בגלל שזה קל.
אבל מה שהכי קשה, אי אפשר להתחמק מהאכזבה.. מהאכזבה שאולי
גרמתי להם, מהאכזבה שלי מהם, ובעיקר - מהאכזבה מעצמי.
אז לפני השינה, לפני שמכבים את האור והחושך מציף את החדר,
פשוט עוצמים את העיניים, ונרדמים. |