נכנסתי לחדר. זה היה אמור להיות חדר כל כך יפה. אבא אמר שהוא
יתקן את הדליפה ונצבע יחד את הקירות. אולי נקנה אפילו מיטה,
ונאלתר מעץ איזה ארון ושולחן.
לא הייתי צריכה הרבה. טוב, אבל שום דבר מזה בעצם לא קרה.
ידעתי שזה לא יקרה עוד לפני שהסכמתי. אבל לפעמים זה נחמד לחלום
על חדר אמיתי ממש.
אני מסתכלת על הקירות, והטפט קרוע ונפול ויש מעיין שלולית
הפוכה על התקרה, וכל רגע נופלת עוד טיפה מטה, נבלעת בתוך דלי
מלא עד הסף וממנו דולפים המים החוצה.
אין אור, אז נאלצתי להאיר עם הפנס בעודי מפלסת את דרכי לעבר
חלום חסום בקרשים.
סליחה, כותבים חלון.. אבל בעצם גם החלום שלי נחסם בקרשים,
מזמן.
כשלא הצלחתי להוציא אף קרש מהמקום, [אפילו לא יודעת למה חשבתי
שזה יצליח] יצאתי מהחדר בסערה וסגרתי את הדלת מאחורי בטריקה.
אימא לא ישנה יותר בחדר ליד, אז זה לא איכפת לי. למעשה אף אחד
לא ישן בחדר ליד. כל הבית מסריח מיובש וצחנת השנים שעברו מאז
עזבתי.

ברחוב הסמוך זרקתי את עצמי לאיזה פאב שקט עם דלפק מלוכלך
וניקיתי את הגרון עם שוט של ייגר. לא שהתחשק לי לרקוד, אני
מניחה שהפעם במקום להחיות את המסיבות של יום חמישי בלילה זה
יגרום לדכדוך ששקעתי בו להעמיק.
ויודעים מה? לא איכפת לי.
אבא תמיד אמר שמה שאתה עושה בעצמך זה מה שבסוף תעריך הכי הרבה.
אולי בגלל זה אני לא מעריכה את עצמי.
בחוץ אני רואה ילדה משחקת בכדור ולפתע מתיישבת, חסרת חשק
למשחק, ובוהה במכוניות שחולפות.
זה היה כמו להסתכל במראה, מספר שנים אחורה, ולהיזכר שתמיד
רציתי מקום קבוע לישון בו ולא לעבור ממקום למקום. אישה עברה
ולקחה את הילדה איתה, אוחזת בידה בכוח, מה שגרם לי להתנער
ולזכור שהגיע הזמן לשלם.
אימא לפעמים אומרת שצריך להמשיך הלאה,
אבל כל ילדה יודעת שהבטחות של אבא לא שוכחים.