לחלוחית מרטיבה את עינו של הגבר.
הוא מעביר את ידו במגע עדין, כמעט בלתי ניראה, על הקבר הסגור.
הקבר סגור אך הפצע עוד פתוח.
באצבעותיו הוא משרטט דמות האישה שאהב.
בעזרת בקבוק מים קטן שהביא מראש הוא מנקה מהקבר לכלוך שרק הוא
רואה, דואג לשלמות המצב המאוד לא מושלם.
אנשים מתחילים להגיע. בהתחלה בצהלות צחוק ובכניסתם לשביל
המוות, משתתקים. הדממה מעולם לא נשמעה חזקה יותר.
כולם שומרים על איפוק, אוגרים את הדמעות בגרון ומבליעים יבבות.
רק התינוק הקטן מעיז לבכות וגם הוא מושתק ע"י אימו השותקת.
הקדיש נאמר בשקט ובכל זאת כולם שומעים. כל מילה נאמרת לאט
ובכאב ומשאירה את כל כובד משקלה על לבבותיהם.
מרחוק נשמעים שאגות הצחוק של אלו שממשיכים בחייהם.
לאט לאט חוזרים כולם למציאות ולצחוק, גם הגבר ובנותיו היפות.
הם יודעים שיקירתם תמיד איתם.
גם הם יחזרו לצחוק.