מקופלת.
זה סוג של שוקולד לא?
(לא, לא ממש)
מקופלת. רגלים שלובות.
זיכרון שלא מרפה וחיפה שאף פעם לא יחפה.
נועלת נעלים כמו גדולה.
יש בה הוד - לשרון.
המון גשרים בדרך והרבה אלמוגים בים.
אך את, לעולם לא מרפה משילוב הרגלים המכאיב זה שלא מאפשר לך
לנשום.
מגדרת סביבך בגדר-ה עם הרבה קוצים.
אולי אפילו אחת חשמלית.

מקופלת.
בצד החדר.
ומולך מכנס,
פתוח. שמכריח.

ועכשיו אחרי שניים (וחצי אולי קצת יותר) את שואלת את עצמך
שאלות.
כאלה מהרגילות על החיים ועל החברה הישראלית.

רגע, מקופלת זה  סוג של שוקולד, לא?
וגם פסק זמן (?)