את מי השאול שלי
אני נוסך על מצח עלומיי
והולך כברת דרך
שבין ילדות לזקנה
את הבשר אני מרגיש,
החלביות הפנימית המתפשטת
שומע את מילת השמש
וחרדת הירח, האומרים לי
להישאר קרוב ככל האפשר לבית,
להישמר מדבר מה זה או אחר,
לבל אפול נרמס לרגליו הדמוניות
של העתיד הרובץ לפתח
אני מריח ריחות,
זיכרון-זרע נשכח, זיכרון
בו זרעתי לעתים תכופות
מרבדי שדות-שלח השמים
מהם נולדו לי אלפי כוכבים
ואולי בעצם רק מאות
הלוויה שלי תיערך
בשנים עשר מקומות
ובשנים עשר עיתים
ויבואו אליה
אלה
אשר לא לי לדעת מי הם
אלא רק מהותם
והם שיספידוני
ללא קדיש
אב, תשס''ח
אוגוסט 2008 |
