הדברים שרציתי לומר לך כשהיה עליי לשתוק. נמרורי מילים מזנקים
שמשכתי אחור בזנבם, שאסור היה לך לשמוע. כל הדברים שלא רוצה
אבל צריך. דווקא עליי לשפוך אור על אפילת הדברים שעשיתי לך. על
הדברים שעתה הינך, על מה שאנו עושים באותה מערכת חדרים,
שחורה-לבנה, מחוץ לאנושות ולזמן.

נפטרת בשנת 2017, בת יחידה להורייך הלומי היגון, חכמה וכשרונית
ואכפתית ומתה. כבר אז ידעתי שלא זמן רב יעבור עד שאבוא לאסוף
גם אותם.
אבי מביט במשפט הקודם, ובאותו קול יבש-מובס שלו הוא ממלמל
"תשע"ז". את אותו מבט אני זוכר בעיניו תמיד, אותו מבט היה
בעיניו המתות כשבאתי לאסוף גם אותו.
"כולו מלא עיניים וחרב בידו," אמר. "הגם לכבוש את המלכה עמי
בבית?"
ואני הנפתי את חרמשי מעליו, והוא אף הוא עבר לעולם שכולו.

את מה שנותר ממך אספו מן הכביש, ובטיפות הארגמן המוכתמות בחול
ראיתי אותך כפי שהיית,  ואספתי אותך בשמאלי ולא בחרמש, והבאתי
אותך אל החדר ההוא, השחור והקר. אבי אמר: "לאט לך לנערה", אך
הוא אינו מבין, מאז ומעולם לא הבין, ואני הבטתי שוב בדמך ותחת
קפלי גלימתי נטלתי אותך, והבאתי אותך לשם. החרמש אמר: אין לי
ברירה.

הוא עומד בפתח כשהצלילים האחרונים של הכינור גוועים, והיא
נושאת אליו מבט. היא יושבת על ספסל אבן. ברדסו משוך על פניו
והוא נשען על חרמש, או שמא החרמש עליו. שניהם שותקים זמן רב.
היא אומרת: "אבל אני לא יודעת לנגן בכינור".
"אני רואה," הוא אומר, והם שותקים.
הוא שואל, "מהו כינור"? והיא מושכת כתפים, מושכת קשת, והצלילים
מייבבים בכי תינוק ומשתתקים פתאומית, ללא סיבה. ללא תשובה.
תחת הברדס מתהדק פיו ולרגע אחד הוא שם ולא שם, רגע דק מכדי
שהזמן עצמו יבחין בו. העבודה נמשכת תמיד.
"מה אני עושה"? היא שואלת, והוא אומר, "מנגנת בכינור".
"אינני מבינה", היא אומרת.
"גם אני לא".
הם שותקים.

את השתיקה היא מנגנת אל תוך הכינור, כמעט בלי לדעת - ילדה
ובובה שותקות על כיסא בפינה - ואת שחור החדר ההוא, קר וריק
כלבו של אלוהים עצמו, ואת חוסר ההבנה המפעפע - נערה אחת, דהויה
ומרירה, שולחת מבט מדי לילה אל ארון התרופות. את שביבי מותה
שלה היא מנגנת, אורות גדלים וכאב ותודעה מתפרקת לרסיסים, ונערה
אחת, אחרת, נאחזת בקווצות ערפל חלומי שמתגלגל על הרצפה, ריק
מגלולות. דחיפות בנגינה, סף הבנה, רצון לשוב - פסיעות נחפזות,
מבוהלות, במעלה המדרגות - ואז היא מבינה, בכוח, בחדות, הקשת
מתרוממת מעל הכינור וניצוץ אחרון בעיניים כבה. מאוחר מדי.

"לא", היא לוחשת, והוא עונה, "כן".
"אבל - "
"אבל מישהו חייב לנגן".
"לא אני," היא אומרת, ויודעת שדווקא כן, ומתוך כבוד ושנאה
עצמית הוא שותק ומניח לה לבכות.
אחרי זמן היא מרימה אליו מבט שטוף דמעות וקור.
"ואם לא הייתי מפסיקה לנגן"?
"אל תלכי בנתיב הזה", הוא אומר. הוא יודע. "כל מנגינה מסתיימת
כשעליה להסתיים".
היא מתבוננת בו, ויודעת שבין קפלי הברדס הוא משיב מבט.
"את מי עוד אנגן?"
את כולם. איש מהם. את הזמן עצמו, או רק גרגר אבק אחד שהיה
ואיננו עוד. כמו כל אחת ואחת מכן.
בקול הוא אומר, "את מי שתרצי".
עיניה שחורות, הוא יודע, אבל כשהיא מתבוננת בו הוא רואה רק את
אודם דמה הזורם באיטיות בסדקי הכביש, והוא אינו יכול - אינו
רוצה - לעצור בידה כשהיא מרימה את הכינור.

את החרמש היא מנגנת, את להבו הכסוף, החותך קורי נשמות. את קפל
הגלימה היורד על הזרוע, את הרגל המופנה הצידה, את הברדס המשוך
מטה.
הוא שותק.
היא מנגנת את תנופת הלהב, את צינת המוות לה הוא משמש כפה, את
פעימות ליבו בשלושה מקומות שונים בעולם, קוצר וקוטף וממית.
הוא שותק. מן השתיקה צומחים בו דברים.
את הדברים הללו היא מנגנת לו, מבטה אל מעבר לברדסו, אל מי
שהיה, שהיה עשוי להיות, שאיננו. את אביו היא מנגנת, ספריו
כגלימה להתעטף בה מפני העולם, זקנו יורד על פי מידותיו ועיניו
רואות כל ואינן מבינות דבר. את קודמותיה היא מנגנת לו, אודם
שמלותיהן, סנטרן הנח על הכינור, הכאב החלול שהן בליבו.
הוא שותק.
היא מנגנת את שתיקתו, אותה עצמה באישוניו מנגנת אותו שותק. את
הדברים שהמוזיקה עושה בו היא מנגנת, הרים ותהומות שהיא מנקה
מערפל, דברים שאסור, שלא יהיו. מילים פראיות, משחרות לטרף,
שהוא כולא וממית בחרמשו. היא עוצמת עיניים ומניחה לו למלא את
המוזיקה, מניחה למוזיקה להיות הוא, נותנת לעצמה לדעת -
הכינור שותק.
הוא עומד שם, עומד זמן רב, נותן לכאב להציף את כל תהומותיו,
מחייך בקדרות על החלקים שהצליח להסתיר, ולבסוף היא מרימה אליו
מבט.
"לעולם לא", היא אומרת בפשטות, במשהו שמעבר לשנאה.
הוא אומר, "אף אחת מכן לא", והיא יודעת שאת זאת הוא בא לומר
מלכתחילה. אז הוא פונה אחור - עתה היא רואה את ריצודו התמידי,
בכל מקום ובשום מקום - והיא נותרת לבדה, בחדר ההוא, הקר והשחור
כליבו של אלוהים עצמו.

משק כנפיהם מקביל את פניו, וזיכרון המוזיקה שמהדהד באוויר.
שיירי הרמוניות הוא טועם במשב הרוח, כנחש, כאלוהים, אלף מיתרי
נבל מנגנים את היקום עצמו, את תנועת הכוכבים ואת הקשת.
הם ידעו שהוא בא, כתמיד, וחדלו מנגינתם. מבטיהם פונים ממנו בעת
שהוא עובר דרך שורותיהם, סגולים ורושפים. את דממתם חסרת
המוסיקה הם מטיחים בפניו. ראה למה הפכת, הם שותקים.
תחת ברדסו הוא מחייך חיוך שהם אינם יכולים לראות. לו די בכינור
אחד בכל פעם.
העץ ממתין לו - ממתין לכולם, תמיד - והוא נשען על חרמשו
וממתין. מבטים סגולים חורכים הוא חש על גבו, אך מתעלם. לא את
אהבתם הוא מבקש.
אלוהים מתפתל על ענף מעליו, לשונו המפוצלת טועמת את ריחם של כל
הדברים וקשקשיו מחליקים ברכות על היקום. אלוהים מבין.
"האם זה חייב להיות"? הוא שואל.
אלוהים שותק.
"האם לא די כבר"?
אלוהים שותק.
"תן לזה להסתיים", הוא אומר.
אלוהים טועם את האוויר פעם, פעמיים, ואחר הוא שותק עוד מעט.
שניהם יודעים לשתוק, על כן שניהם מבינים.
הוא קד בפני אלוהים, מכנס את מחשבותיו אל עצמו ויוצא מן הגן.
כשהוא רחוק דיו - די כדי לשמוע רק הד - חוזרים מאחוריו אלף
מיתרים להמתיק את היקום.
הם חושבים שהם מענישים אותו בכך, אך הוא נמלט, נמלט אל הכינור.
מעולם לא רצה להיות אחד מהם, ולעולם לא יהיה. כך אמר אלוהים.
אביו אומר: "איך נפלת משמים". אך אביו אינו מבין דבר.

מצאתי אותך ליד סטיכס, בולעת את מימיו בעינייך. כמו כולכן,
ולא. לווייתנים אחרים רוחשים במעמקייך.
עמדתי מעבר לכתפך, ובקול אמרתי, "הם לא יהיו שם".
עוד הבדל. אינך תוהה מעולם איך אני יודע מה את חושבת.
אמרת, "למה?"
"קראי לזה חסד".
"חסד". טעמת את המילה. מר, קראתי בכתפייך. "חסד".
שתקנו.
"ניגנתי היום מישהי שהכרתי", אמרת, וקולך אמר את כל השאר. חסד.

לא היה לי מה לומר. תמיד אין לי, בשיחות הללו.
"לקחת פעם מישהו שהכרת?" שאלת. ידעתי שתשאלי, ועדיין זועזעתי.
אף אחת מכן, מעולם.

"כן".

הסיפורים אחוזים זה בזה כולם. רודפים זה את זנבו של זה. מפעם
לפעם אני קוטף גם אנשים מסיפורי שלי. אבי, לדוגמה.

את, לדוגמה.

קולי, הבנתי במאוחר, היה אפל וקודר, קודר מדי, וכך רק שתקנו
והתבוננו בסטיכס, מערבל את כל הסיפורים שאינם שלנו לחוסר הבנה
אחד.

לובן שיערה, לובן שמלתה, כחול הורידים בכפות הידיים, שחור
הצללים שנחבאו בקמטי פניה. עיניה.
איש מת עומד לפניה, ידו השמאלית חבויה תחת הגלימות השחורות שהם
נתנו לו, מפעם לפעם ממששת בהיחבא את חור הקליע שמול ליבו.
"שמך, נער"?
הוא אומר לה.
"מקום מגוריך, מקצועך"?
הוא אומר לה. הוא תוהה אם הוא עודנו חייל עכשיו, שהוא מת.
"כן", היא אומרת, והוא נושא מבט מופתע.
"כן, מה"?
"כן, עודך חייל", החיוך מורגש אך בקושי. "אך לא רגלי פשוט.
מוטב לומר - מלך. מלך שחור".
הוא שותק. הוא אוהב שתיקות, והשתיקות אוהבות אותו בחזרה,
מפענחות לו דברים מתוך עצמם.

בן שבע עשרה, לילה במכתש רמון, שתיקה בשניים עם אלוהים.
עקבותיו בחול נמשכים עד לשפת המכתש, הוא יודע בלי לראות, ולא
יימחו עד אור הבוקר. כל טביעת סנדל בחול מכילה משהו ממנו. הוא
השיל מעליו את כל הכבלים כשירד לכאן. את התפילין שלא הניח
בבוקר, הברכה שלא בירך על המים, את יעל שלא לקח איתו לכאן, שלא
ראה חודשיים, את ניטשה וקאנט שסובבו לו את הראש בשני כיוונים
מנוגדים מהגמרא, את בטהובן ואלתרמן, פנס ואור ירח בארבע בבוקר,
שוב את יעל, ומילים ודמעות שאמרה לו רק שלשום, ותפילות מנחה
וערבית, ואביו, כלוא בטביעת הרגל שלפני האחרונה, צועק וחובט
בזרועותיו, בזקנו, בספריו, אך כל זה רחוק מאוד.
שתיקה בשניים עם אלוהים, הוא חושב.
ואז הלילה, מעגלי האמונות והמחשבות שקילף מעליו בזה אחר זה, עד
שרק הגרעין נשאר, ומתוך כל זה הוא חשב דווקא פראצ'ט, 'words in
the heart can not be taken'.
ואז אלוהים דיבר.
הוא לא אמר סיבות, רק את העובדות, המילים שבלב שמגדירות אותך.
למה אתה לא נביא ולא תוכל להיות, ולמה לא דתי, לא בצורה הזו,
ולמה לא מלאך ולא שטן. את זה הוא הבטיח לו בפירוש, אלוהים. לא
מלאך ולא שטן. לא גן עדן ולא גיהנום. הבטיח לו את שנאת
המלאכים, את פחד השטנים. הבטיח לו את הבדידות. ניטשה, הוא חשב,
אבל זה היה קצת עמוק יותר, ואלוהים הבטיח לו שלנצח יהיה אדם.
אם כן, לנצח אדם.

"לנצח אדם", הוא אומר למלכה הלבנה, והיא אומרת, "כן".
"מדוע מלך שחור"? הוא שואל, והיא אומרת, "איש איש ותפקידו".
"מילים שבלב", הוא מהנהן. אחר הוא זוקף את גבו, מברך אותה
לשלום ויוצא.

הם נותנים לו את החרמש כשהוא יוצא, וכשהוא נוטל אותו הוא יודע
את העולם. את כולם הוא רואה, מקצה ההיסטוריה לקצה מזה, ומקצה
העולם לקצה מזה, והוא פורס עליו מלמעלה כנפיים וחרמש. מלך
שחור. המוות.

את מלכותיי שלי ליקטתי מן העולם, אדומות שמלותיהן ושחור שיערן.
קרא להן המלכה האדומה, אם תרצה. אותי אספה המלכה הלבנה. את
אלוהים פגשתי, תחת עץ הדעת שתקתי עמו הבנה. ורק המלך הלבן נעלם
ממני. מדוע?
מוטב כך.
אני מהבהב לבית חולים בלונדון, לב קשיש קורס. בסמטה בניו יורק,
שלושה קליעים קורעים כאב בחזה ובטן. ידי מרחפת על פני חזי שלי
לרגע, לפני שאני מניף את החרמש. בכפר בדרום הודו, ילד קטן מת
ברעב. נערה בברזיל, בת גילך כמעט, אונס ורצח. הולך רגל
במוסקבה, ראשו תחת גלגלי משאית.
בירכתי ראשי את פורטת אותם על מיתרייך. כפי שמותם רוטט
בעצמותיי כשהחרמש מכה, כך חייהם מרעידים את זרועותייך. שינייך
החשוקות. דמעותייך.
כולכן. גם אני, כן, אך אני אינני מנגן אותם לפני שאני נוטל
אותם. יש לי רגע לדעת כל אחד ואחד מהם, ואף על פי שאני יודע,
אף על פי, אין זה אותו הדבר כמו ליצור אותם, במוזיקה ודמעות.
ההבדל בין מלחין למאזין.
כך הוא, אמרה המלכה הלבנה. הן יוצרות ואתה נוטל, הן מנגנות
ואתה מניף את שרביט המנצחים, הם נותנות להם חיים ואתה נוטל
אותם אל המוות. כך הוא.
מי מנחה את חייהם, שאלתי, והיא חייכה ושתקה.
אני יכול לעמוד בכך, אמרתי, אך הן, איך יוכלו.
אתה חושב שאתה חזק מהן, היא שאלה.
להיפך, אמרתי. אך הן צריכות לתת, ואני רק לוקח.
מילים שבלב, היא אמרה, ואני החנקתי את זרעי החשש ויצאתי.
את דמעותיכן החנקתי. את לבבי היוצא אליכן. את הרצון העגום
ההוא, להשעין את החרמש על הקיר ולשבת לצידכן על הספסל ולהציע
שתיקה וכתף. את הדברים שראיתי החנקתי. אני בחרתי בכן, כך ציווה
אלוהים, אני ראיתי בדמכן ובמותכן את מה שתוכלו ליצור באנשים,
אני אילצתי אתכן לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע.
את עצמי החנקתי, המילים שבלב. זכרון דמעותייך יומיים לפני
המכתש ויום אחריו, זכרון דמעותייך מעל קברי, בפעם היחידה
שהתרתי לעצמי לחרוג מתפקידי. זכרון דמעותיי מעל גופתך. כך
ציווה אלוהים.

לשווא ארמה את עצמי. לשווא רימיתי. אינני יכול לכפות עוד כאב.
לא עלייך.
"תן לזה להסתיים", אמרתי לאלוהים, וכשהוא שתק צלצלה השתיקה,
"תן לזה להסתיים".
וכך.

פלאש בק, אם תרשי.
ג'ינס וטי שירט אדומה, סנדלים תנכיות, תרמיל שחור על כתפי. אני
עומד מעבר לדלתך, חול המכתש עדיין על זרועותיי - באתי מייד,
דווקא אלייך, רק אלייך - ולבי הולם כמטורף. אני מנסה לאזור
אומץ, וברגע הזה, השנייה הזו, אני יכול לחוש אותך מעבר לדלת,
ואת כבר חשה אותי, את יודעת, את פותחת מבלי שאדפוק, ואני יודע
עכשיו שאוהב אותך לנצח ושונא את עצמי על הדברים שבאתי לומר.
"יעלי..."

וכך.
גלימות שחורות מאווששות על הרצפה, רגליי היחפות, החרמש בידי.
אני עומד במסדרון, מחוץ לחדר ההוא, השחור והקר, מנסה לאזור
אומץ, ואני יודע שעדיין אני אוהב אותך, ודי.
את פותחת את הדלת מבלי שאדפוק, בצליל כינור בלבד, ונושאת אלי
מבט חשוף מעבר לכל שיעור. בגרון יבש אני מנסה לדבר.
"יעל..."

וכך.
דמעותייך נספגות בגלימתי השחורה, ואת עודך שונאת אותי, תשנאי
אותי לנצח, על הדברים שעשיתי לך, וזה בסדר, ילדה, זה בסדר, גם
אני שונא את אלוהים. אני מחליק יד על שיערך, מחניק את דמעותיי,
מנסה להקיף את כאבך. בכי אותו, ילדה, לא בכינור, בריאותייך
ובקולך. אני כאן, בינתיים.

וכך, כתף רטובה ושתיקה שעליה להסתיים, אני מבקש שתבואי אתי
לפגוש מישהי, וכשאת מסכימה אני מושיט לך שמלה לבנה. וכך.

אני עומד בצד, נשען על הקיר, החרמש נשען לצידי, מקשיב אך לצליל
קולכן, לא למילים. שתי מלכות לבנות מדברות חרישית. אינני יודע
מה עתיד לבוא, אינני יודע מה עכשיו. אבל די כאן.
בני אדם, אמר אלוהים. רק בני אדם יכולים ליצור בני אדם, לנגן
את חייהם ולקטוף אותם. רק אדם יכול להוליד, ורק אדם יוכל לנגן.
רק אדם יכול למות, רק אדם יכול לקחת. כה אמר אלוהים.
אז הוא כינס אותם כאן, את הראשונים, והותיר להם גלימות ושמלות
וכינור וחרמש, וקטף אותם מן העולם. הם שרצו להיות אנשים, רק
אנשים, הוא הניח להם לנגן את כל השאר, ולבחור באחרים כשלא
יוכלו עוד. אתה חייב לאהוב, הוא אמר לי ליד העץ. אתה חייב
לאהוב כל אחת ואחת מהן, עד עמקי נשמתך ועמוק יותר. עד שהמילים
שבלב יבכו. עד שלא תרצה בכל פעם ליטול אחת חדשה, עד שתפחד
מהכינור ותשנא אותו כפי שהן מפחדות ושונאות, עד שתשנא כך את
עצמך.
אתה חייב לאהוב אותן כדי להכאיב להן. כמו אביך. כה אמר
אלוהים.
אהבתי. כל אחת ואחת מכן. הכאבתי.
אך כשהסיפורים משתלבים, אז די. הציר משתנה, המילים שבלב אומרות
'עד כאן'.
כה אמרתי.

מלכה לבנה קמה מכיסאה, מלכה לבנה מתיישבת עליו.
המלך הלבן משמר. המלך הלבן טווה את ההיסטוריה מחוטי המנגינות,
צועד בעולם ברגליו שלו ושותק. המלך הלבן הוא אדם, רק אדם, כמו
כולנו, והוא שם פשוט כדי לצפות ולכאוב, כדי להניח יד על כתף
ברגע שאינו משנה דבר. המלך הלבן יודע את הכאב משני צדדיו, את
האהבה ואת השנאה, ואת הדברים שמעבר לעולם. הוא מכיר את המלאכים
והשטנים ואת אלוהים, הוא מכיר את כל המלכות והמלכים שהיו אי
פעם ושיהיו, והוא לעולם איננו יותר מאדם. צועד ברגליו על קרקע
העולם, שורק ברכות דרך ההיסטוריה, וחי כאדם.
כה אמר אלוהים.

את המחברת אסגור עתה, אותיר אותה על כסאך כשאלך לדרכי. שתדעי,
שתביני. את דמעותיי אמחה, אעמוד רגע ואביט סביב, בקירות הלבנים
שלא אראה עוד לעולם. אחר אלבש את הגלימות הלבנות שהם נתנו לי,
ואלך לי מכאן.