השנה באירופה
קניתי טוסט שינקן וגבינת קממברט
ולאטה מקיאטו בכוס ממוחזרת, מה שנקרא בארץ
הפוך קטן לקחת.

הנחתי את הקפה על הספסל
בדיוק כמו שהייתי עושה ברכבת מרכז
כשעוד הייתי חוזר בתחבורה ציבורית בשעות קטנות,
ישבתי שם וחשבתי על כל הזמן שצריך לעבור.

לפני עשר שנים הייתי בן שש עשרה
ונסעתי באוטו שכור באירופה, עם ההורים.
בבגאז' הסריחו מיני גבינות,
התערבבו בריח מכונית חדשה
המהססמת על אוטוסטרדה זרה.
קפה עדיין לא היה
ובמצלמה היה פילם
על שיפועי מדרונות
רעו נשים שופעות
בין צוקים זקופים
שישברו את הצוואר
למי שירים ראש לראות
את פסגתם המשוננת.

בתוך מעיל הסקי וחולצת הפירורים ישבתי שבע
וכשהגיע הזמן, קמתי ונעמדתי בתור.
בכניסה שאלה אותי נערת-הבטחון
(פישרית שאתמול הדביקו לה תג
והיום חושבת שכל מטוס החוצה את הים בשלום
זה בזכותה):

"באיזו שנה נולדת, אנדרי?"

"אם את לא יודעת לקרוא את זה מהדרכון, כדאי שתחפשי איזו עבודה
בתחום שיידע לנצל טוב יותר את יחסי האנוש המדהימים שלך".

זה מה שהייתי צריך לענות לה.

בטיסה עצמה לא בכיתי,
למרות שיכולתי.