פעם הייתה אחת שאהבה לחייך,
ואלו שראו אותה - פלא! נדבקו בה! ולא היה ולו אחד שלא רעדו
ברכיו לנוכח חיוכה, וזו - מרוצה - משפריצה קסם לכל פינה.
הולכת ושבה ועל פניה חיוך, ואלו המביטים מחייכים גם הם.
לא נותר אלא להתאהב.
אז היא התאהבה.
ואז זה קרה, עזב אותה שם - ומחיוכה הכן, נשארו זוויות מרירות,
כאלו שמוטות מטה בתוך החיוך, והשפה העליונה כמו מתביישת מכסה
מעט את השיניים.
וכך מתוך העצב הכל כך בלתי אפשרי - נולדה לה דמעה שהדביקה
רבים. ואלו בוכים ורואים ומצטערים, על אלו הזוויות שנשמטות
בצדדים..
וכך ידידי היא נולדה בודאי, הנסיכה קיטש הייתה לנחלת השנים.
ללא ספק מות הבתולים.
אל מול ציניות וקרח הלב, נשארו אדישים דמעות וכאב.
אך מול זו הקיטש נפלו גיבורים, כי זוויות לה שמוטות - וריסים
נפולים.
אך זו עוד תשוב בעיניים נוצצות, לככב בכל דרך אהבת הבאות.
שתהיה אהבה לקיטש ולאלה, שכל חייהם פחדו מכאלה.
שמתוך פחד לא ראו, מתוך פחד לא באו,
ובסוף בתוך קבר אהבה הם לא חיו.