את מתעוררת בוקר אחד ומגלה שאינך זוכרת את ילדותך.
רק בדלי זיכרון, רסיסים שמקורם באלבומי תמונות - וגם אלבומי
תמונות הולכים ונעלמים מן העולם. למעשה, את נזכרת, התיעוד
האחרון של חייך הציג את שובך הביתה לאחר שבוע ראשון בצבא.
אלוהים, את חושבת, כמה זמן נראה שעבר מאז! גלגולים שלמים, חיים
מלאים החלו ונדמו מאז. דברים שטרם למדת כאשר התמונות הללו
צולמו, כבר נשתכחו מליבך לפני זמן רב...
את מתעוררת ומגלה שנשימתך כבדה, ריאותייך כמו אינן מסוגלות
לאפשר לכמות מספקת של אוויר לעבור דרכן, כמו מחסום דרכים
המעכב, בצדק או שלא בצדק, את מעברן של דמויות אקראיות. את
נזכרת בימים אחרים, ואינך בטוחה אם אכן התרחשו במציאות או
בדמיונך, בשיגיונותייך או בבשר גופך המאפיר טרם עת. אינך זוכרת
עוד את הדברים אליהם נדמה כי התגעגעת, ובצר לך את קוראת את כל
כתבייך הישנים, ודמעותייך כמו זולגות עבור אדם אחר - אין שום
דרך להבטיח לעצמך כי אירועים אלה אכן התרחשו בחייך;  שמא היו
אלה חייהם של אחרים? האם נזלת אל תוך עורם בחדווה, לרגע, בכדי
להעשיר את חייך שלך בחוויות בהן לא האמנת? האם ניווטת את יד
המקרה כך שיתגלגלו לידייך פיסות מידע לבנות מהן ארמונות מילים
בחול גיליונות? והדברים שנאמרו, את שואלת את עצמך, האם לי
נאמרו? שמא שמעתים בטעות, מעבר לווילונות כבדים, וייחסתי לעצמי
מפני שריקים היו חיי?
כמה מכאיבה הידיעה כי זיכרונך מתעתע בך.
ומתחשק לך לחזור לישון, לחוות את ההיסטוריה כולה מראשיתה
בחלומותייך, להמציא לעצמך עבר יש מאין. לעיתים נדמה לך כי את
זוכרת - מגע ידיו של זה שהלך, צליל קולה של זו שאהבת, ריח
צמחיה תחת הבית בו גדלת, רעש מכוניות תחת חלון ינקותך. לעיתים
נדמה לך כי תוכלי לשחזרם בדיוק מופלא בביטויים וקישוטי לשון,
אולי יחלחלו לליבותיהם של הבודדים והעזובים... ואז עולה בך
הידיעה, זו המעוורת, הברורה, כי אם אכן יגיעו אליהם יחמיר
מצבם. אינך זוכרת באמת, הזיכרונות הטבועים בליבך נולדו מתוך
מקטעי שיחות, תמונות, ספרים שקראת. למעשה, את משולה לנבט -
נדמה לו כי הוא זוכר ימים אחרים, דהויים, אך אט-אט מתחוור לו
כי זיכרונות אלה הועברו אליו דרך המזון שינק, דרך אמא-אדמה,
שחוותה אותם על בשרה. דבר אינו שלו, ואינו מסוגל לייצר
זיכרונות לעצמו מפני שזמנו על פני הארץ מוגבל כל-כך, ומעולם לא
התפתחה בו היכולת לזכור מעבר לנחוץ לו בכדי לשרוד.
כן, כזו את, את אומרת לעצמך, שורדת מפני שכך נקבע ייעודך.
שורדת מבלי לדעת מדוע, רודפת מבלי לדעת אחרי מה.
וביום מן הימים, כל זה ייגמר.
כאשר את מעלה על דעתך את הברור מאליו, סופם של החיים המשונים
שניתנו לך מסיבות שאינך מבינה, היית רוצה להשאיר דבר מה
מאחורייך. אם אינך מסוגלת לזכור, את חושבת, אולי מוטב כי ישתמר
זכרך בליבותיהם של אחרים. לפתע ניעור ליבך לחיים. כן! זו
התשובה! עלייך למצוא את דרכך את ליבות בני האנוש המקיפים אותך,
לחרוט את שמותייך בנפשותיהם, שיספרו בך כביציאת מצרים! כך
ייקשרו זיכרונות בך, מבלי שתיאלצי לשקר לעצמך ולהעמיד פנים כי
שלך הם. משהו מפרפר בקרבך. אינך יודעת מה משמעות הדבר, ייתכן
כי קיצך קרוב.
אם כן, את אומרת לעצמך, עליי להתחיל עכשיו.
עליי למלא את העולם בזכר היותי.