[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
אינואיט

הם ליוו אותו כל הדרך מהכפר, דרך הערבות המושלגות, שהחלו
להפשיר עכשיו. מצעד של צאצאים, דמויות קצרות ומטושטשות בנוף
הלבן. נעליהם הכבדות, כסויות פרווה של הטהורים שביצורים,
החליקו ובוססו בשלג הנמס. בעוד שבועיים תגבר החמה, יישבר הקרח,
הנהר יתמצה שוב, כבכל אביב, אל דלתת הכפור הקטנה שלהם. ואז
יתגבר הזרם, ויפרוץ, חלום חם של אוכל טרי, זנבות מהירים, מעיים
קרועים ואש מלחשת. בחשכת הבית שעזב, הכיפה הקטנה שנתמכה עכשיו
על-ידי יותר מקרח בלבד, שכב תינוק, האחרון שבהם, החדש, וחלם.

האינוק הזקן פסע לפני כולם. המצעד האיטי נמשך עוד ועוד, בקצבו
שלו, מבעד לעמק, בו צד לראשונה עם אחיו הצעיר, שנשלח לפני
כארבע שנים לדרכו. ועכשיו הוא, הגיע זמנו, והוא הרגיש בעצמות
שזה קורה, שזה קורא לו. חלם פתאום, אחרי תהומות זמן וזיכרון,
על גור הזאבים שמצא את דרכו אל פתח הבית, כשהיה בעצמו גור, כל
כך קטן שיכול היה לעבור בדלת מבלי להתכופף. ואימו, ששברה את
הצוואר הקטן בידיה הרכות ושרה, והמרק הסמיך, השחור. באותו לילה
ישן בפרוותו החמה של הזאב, שעזב את אימו ותעה בדרכו. לו היה חי
עוד כמה שנים, לו היה שורד את הזמן, הכפור ואחיו, אולי היה
מנהיג להק קטן של עצמו, מלקק את גוריו, כפי שזכה האינוק לעשות.
כבר אז אמר לו משהו בחושיו שזה לא היה נכון, שזה היה מוקדם
מדי. כל הלילה התהפך, בפרוות הגור, בריח דם מתוק ודמעות
מלוחות. מדוע בכה? הרי לקח את נפשם של כל כך הרבה דברים חיים
אחר כך. גם ילדיו חלמו בתוך דם ופרוות ומרק. רק את הגור ההוא
רצה, לפעמים, להשיב אליו. הפעם האחרונה בה ראה אותו, בעיני
לילה, מבהיק בפרוותו הצעירה ועיניו הבהירות, הייתה בלילה לאחר
שידע אישה. הוא לא חשב עליו מאז.

כשהעמיקו אל מעבר להר עלה הלילה הראשון, והירח חייך מטה, חיוור
וטהור. הם הגיעו כמעט לנהר האחר, בו השתמשו רק כדי לשלוח את
הראשונים לדרכם. המקום היה רחוק מן הכפר, חיות רעות שרצו
במעמקים, והדייג שם הפך לא אחת לדג. מחושים אדירים רדפו את
בלהותיו מאז גיל ארבע, כשליווה את המצעד האחרון, הראשון שלו.
הוא לא הביט בו אז, לא חשב בכלל, רק נהנה מהמצעד או התעצבן,
ינק ובכה, וכשהגיעו אל המים הוקסם, כל כך הרבה מים לא ראה
מעולם, והשמש התנצנצה בכל גל, בכל אוושה, בכל אחת מעיניו.
כשהחלו בטקס הוא חמק מצד אימו. הזרם אסף אותו מיד. החשכה
הצטברה בזוויות עיניו הקטנות, מים כהים מילאו את ריאותיו והוא
בעט, יצר קדמון אחז בשריריו הקטנים וניסה בכל כוחו. המחושים
נגעו ברגליו ועלו במעלה בטנו כשיד חזקה משכה אותו מעלה. הוא
הביט בידו, צמוקה וחיוורת, מנומשת מזמן ואהבה ותשוקה וכאב עמוק
ומתוק. יד חזקה.

בבוקר חיכו שיקום מאליו, עשרות זוגות עיניים אוהבות ועייפות,
מלאות כבוד ופחד, תוהות. כשהגיעו אל המים זרחה כבר שמש צהריים,
כבדה ואילמת, והקרח סנוור את עיניו. הוא המשיך לפסוע, בפרוות
הזאב השחורה שלו, חיה גדולה וראויה שצד בשיא יופייה, בשיא
יופיו שלו, בשיא אושרו ועיוורונו. הים המה כלפיו, רעב ומתגעגע,
משהו במעמקים זכר אולי את טעם הבשר הרך, שהתקשה ונפצע והגליד
כל כך הרבה פעמים מאז. גם משהו בו רצה, השתוקק, כמו בפעם
הראשונה, להיאסף בזרועותיו הכהות של הנהר. לראות את העולם
שמחכה תחתיו. משהו בו נבהל. הוא הבין עכשיו. נחיריו התמתחו
בצינה המתוקה, עיניו, שעטו כעת דוק דק בגון הפנינה, נפערו אל
העולם שהכיר כל חייו. הסירה, לא רפסודה, המתינה שם, ובניו תמכו
בו עד פיה. הוא התיישב, פניו לקהל, שהסתדר מבלי משים לזוגות,
משפחות, ומי שעמד לבדו. הוא הסתנוור מזוהר הצהריים, מבבות
העיניים המבריקות משמחה ופחד, תקווה, זיכרון ושאלה. כאילו ביכו
את העבר כדי לשטוף, כאילו המים המלוחים יישאו עימם את האמת
הזאת, את הסוף היחיד שנותר. לו, היום, אבל להם בעיקר. יום אחד.
אט אט, קול אחר קול, התחלפה בכייתם בשירה.

כשניתקה הסירה מלשון החוף הקפוא, עזב אותו הפחד. הוא המהם
לעצמו תפילה ישנה, כחכח וירק והמשיך להתפלל. הזרם האיטי משך
אותו הלאה, מסובב את סירת העץ הקטנה, מטה את עיניו קדימה,
הדמויות על החוף נתרחקו והתחלפו זו בזו, הוא לא יכול היה
להפריד עוד בין אוהב ואויב, קרוב ויריב. רק את קולותיהם שמע.
האם ראה שם על החוף את אימו? לא ייתכן. האם את אביו? אחיו?
אשתו הראשונה, שמתה בלידה? אשתו השנייה, שעזבה עם אחד מהזרים
שהגיעו לפעמים אל עומק הקרח ובידיהם מצלמות? לא ייתכן גם. הוא
ידע זאת. אבל משהו קטן, על ארבע רגליים, אולי אחד מכלבי
המלתעות ששמרו את הלילה, רץ אל המים, על המים, אליו.

השמש עלתה וגור הזאבים שעט על פני המים, כרץ על אדמה מוצקת.
כפותיו הרכות התיזו משבי מים קלים כשהתקדם, זנבו התנופף
בעליצות והאינוק חייך לעברו. הוא הביט בקרחון חולף, בפניו,
וראה את עצמו. הוא היה בן ארבעים לערך עכשיו, שיערו מאפיר
ועיניו מצומצמות בחיוך. ילדיו היו גדולים כעת, ודאגו לעצמם ולו
גם. האישה כבר עזבה, והוא לא רצה אחרת. נביחה הסיטה את תשומת
ליבו מהחיזיון הקפוא ולשון חמה ליקקה את אוזנו. גור הזאבים נשך
את לחיו ומצץ, מגיר זרם דק של דם. האינוק נרתע אחורה וחיבק את
הגוף הקטן אליו, מתחמם בהבל נשימתו מבעד לשיני החלב.

האור התמצק סביבם, אריות ים שמנים ומשופמים קראו לעברם כשחלפה
הסירה ליד אי הקרח עליו נחו, כלוחמים באים-בימים החולקים כבוד
לאח עטור-קרב. האוויר נעשה סמיך וקר יותר, ערפל כיסה את העתיד
והפריד בין רחוקים וקרובים. כל גוף שהתקרב אליו יכול היה
להפכו, לסיים את סיפורו כאן, עכשיו. אבל הוא המשיך הלאה. האור
נהפך והוא יכול היה לראות את כוכב הקרח עולה, מאיר את הלילה
באורה בהירה מאורו של היום. הזאב נרדם בחיקו, או שכך חשב. הוא
לא הבחין בחזה הקטן שדמם. בקרחון חולף הבחין בעצמו עכשיו, בן
שלושים, וילדו הרביעי אך נולד. באותו יום פסע הנה והנה, ללא
הרף, תחת הכיפה שבנה במו ידיו. בן ראשון אחרי שלוש בנות
מתוקות. באותו לילה סעדו את ליבם ושתו ממי המערב, או שאפו את
העשן המתוק. הבן נקרא על שמו.

האינוק התעורר, לא זכר שנרדם בכלל, או שחלם. בחיקו נחה פרוות
הזאב הקטנה, ששמר כל חייו, שנצטמצמה עתה לרדיד קלוש בלבד. לא
רק באשמת שיני הזמן, הוא עצמו חתך מהפרווה נתחים, אותם טמן
בתליונים שהכין לכל אחד מילדיו. על החוף, ידיים רבות אחזו
באותם תליונים ממש עכשיו, ידע. הוא העביר את אצבעותיו בפרווה
הישנה, המחוררת, וקירבה אל פניו. ריח הדם לא נותר שם, גם לא
החום. הוא לא יחלום עוד עליו.

הסירה נעצרה אחרי זמן רב, זמן רב יותר משחיכה למשהו כל חייו.
זמן רב מאהבה ויום, לידה ולילה. לאחר רגע ארוך הניע את גופו,
באיטיות מחושבת, שריריו הרזים נעים בהתאמה למחשבותיו. הוא הביט
מטה אל המים השקטים. שם, במראה הכסופה הרועדת, הביט בעצמו.
עיניו התבהרו, הדוק הלבן נסוג כדם הנמסך אל חלב. הוא היה בן
עשר עכשיו. בן תשע. שמונה. שבע. פניו הצעירו עוד ועוד, גופו
צמק והבהיר בתוך הפרווה השחורה, שתלתה כעת סביבו כאוהל. עיניו
נפערו שוב, והוא ראה: נשיקתה הראשונה של אימו, מכתה הראשונה.
פניו של אביו, העתק כעור קצת יותר של עצמו. אהבתו למרק השחור,
לסיפורים בלילות החורף ולציפורים והחיות הקטנות שמילאו את
הבוקר. פחדו מהכלבים, ממלתעותיהם הנפערות אל הלילה ההומה,
המסוכן. החיות הפחידו אותו יותר מהחושך, עד שגדל. אז הפסיק
לפחד מחיה ואדם. מעולם לא הפסיק לפחד מהלילה.

האור התעצם וגבר, חשכה בהירה כזאת לא ידע מעולם. הנוף הקפוא
שיקף הכול, כמבוך מראות, זרמי אור המוטלים מעבר אחד לשני,
צוברים תאוצה כדגים הכסופים המהירים שריקדו הרחק מתחתיו. הוא
נפל אחורנית, רגליו הפכו רכות לאחר שנשתכח מהם זיכרון הריצה,
הריקוד, ההליכה והבריחה. נמשיו וצלקותיו התבהרו עוד ועוד, עד
כדי לובן מושלם. שוב לא יכול היה להפריד בין המראות, אישוניו
שזה עתה נולדו מצטמצמים ומתרחבים בתוך מפל האור הקר שאיים לנקר
את עיניו, שנצטעפו פתאום שוב, בדוק עדין של עשן וחלב. הרחק
מתחת מחושים נהמו ופיות רעבים נעו כלפי מעלה, אל האור. הוא שמע
נביחות מרחוק, וצהלות אריות ים וקריאת ציפורים זרות. איש לא
נותר על החוף, ידע. שירת צאצאיו נדמה. כך צריך היה להיות. כך
היה.

האינוק הקטן שכב, מעפעף בעיניים חדשות לעולם, מניף את ידיו
ברחם הפרווה השחורה, החמה; וחיכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוסלו מת.
יחי אוסלו
החדש!






עמוס מהמוסד
בתחזית שנתית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/08 5:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה