הרגעים האלה.
הרגע הזה שאני חוזר מהלוויה, ולא מוצא מה לעשות חוץ מלכתוב
איזה שורה. אני לא רואה דרך לעכל את מה שקרה שם, כי זה תקוע
כמו עצם בגרון. ולא יעזור כמה מים אני אשתה, ההרגשה לא תעבור,
וההלם יהדהד בקול שאון.
איך זה שהחיים הם דבר כל כך שביר, שכה בקלות מתמוסס? אנחנו
מתאמצים ובונים את עצמנו מדי יום ביומו, ופתאום הכל קורס. כל
העתיד שלפניך כלא היה. וכל מה שנבנה, מתנפץ כמו מגדל קוביות של
ילד בן שנה.

הרגע הזה, הרגע הזה שאני שומע את הצרחה. שאבא לא מעכל ואמא לא
מבינה. איך זה שהוא לא כאן? רק אתמול חיבקתי אותו, וליטפתי לו
את הזקן. רק אתמול הוא הבטיח שלא יקרה כלום, שהיכן שהוא נמצא,
אין ממש איום. והאבא אמר, הוא אמר לו, שלא משנה מה יקרה, תירה.
פשוט תפרק להם את הצורה. כי גם אם זה נראה אסור, גם אם אתה
עלול להכנס לכלא, אז כדאי. כי זה עדיף מאשר לראות אמא רוכנת
מעל ארון ובוכה בלי דיי.

ולא משנה שלא הכרנו ממש, ובסך הכל למדנו באותה שכבה בתיכון.
ולא משנה שבכניסה לבית קברות עם הכומתת בקו"ם, הרגשתי קצת
ביזיון. גם יוני לא כל כך הכיר, ולקח לו בדיוק שניה ועוד חצי,
להתפרץ בבכי. ובגלל שהדמעות שלי מקולקלות, וכמה שאני עצוב הן
לא נוזלות, החלטתי לגנוב קצת מאצלו. אז שמתי לו יד על הכתף
ולחצתי חזק. והוא, בתוך רגע כבר לקח הכל, והצמיד את ראשו לראשי
בבכי ענק. ראו שהוא היה צריך, וזה עשה לי הרגשה טובה, ואם לא
היו לי אישונים דפוקים, גם אני הייתי מזיל איזה דמעה.
ההורים דיברו על האופי המסור, והחברים דיברו על כמה קרוב היה
השחרור. ואבא צרח שוב ושוב שלא ילך, שישאר, ואמא התפללה שבכל
רגע תתעורר. והכל בכו, מאחורי משקפי השמש השחורות. ולא הבנתי
מה הקטע של להסתיר את מה שעושות הרגשות. למה החברים מהצבא
צועקים למטה שיחזור, ולמה אחותו רוצה להכנס איתו לבור. ולמה
כולם בוכים ומצמידים מצח אל מצח, ולמה, למה לכל הרוחות, הוא
יישאר צעיר לנצח.