החדר הזה שבו אני חי,
הדממה הנצחית הממלאת את חורי האוזניים,
שריקה בצליל גבוה שמהדהדת בחלל
שהתרוקן מאנשים
ועכשיו הוא מלא ברשמים של דמויות
של אנשים מגבהים אחרים.
הם אוכלים בצלחת אחת את מה שהיית
חי ממנו בטח שבועיים שלמים
ועכשיו הם מדברים שוב על עסקים,
חושפים את כל הפרטים המלוכלכים
וגם את כל אלו שמאחורי הקלעים
ואני מקשיב,
מדי פעם מעיר הערה.
אני שותה סאקי חם,
ערן שוב משהה עליי את המבט,
אני חלק מהמשפחה מחר,
אני אנהל את הסניף המאוחד.

בתי מלון בלונדון סיטי,
זונות בפנסים האדומים של אמסטרדם
המטונפת,
מכוניות פורשה שחורות
באוטוסטרדות הגרמניות
חוצות בסיפורים מרהיבים
את המאתיים.
ובחלום הזה בטח יש לי
בית עם חלון לים,
וגינה עם איזה לברדור חום
שמזכיר לי את כל מה ששווה לזכור בעולם.
ואני אולי ממש בדיוק
הדמות שבניתי עם אהובה מעבר לים
והחיים הם על האספלט בפארק
איפה שהמחשבות לרגע נעצרות על נופים רחוקים.

ואולי זו רק מסגרת מחשבה.
הרי אני חופשי, חופשי לבחור בכל שלב,
חושבי לשבת חופשי לקום וללכת.
חופשי להאמין בדבר מה מהפכני
ולמצוא את הדרך לחצות את כל המכשולים האפשריים
ולהיות בדרך לשם.
הרי בסופו של דבר
אם הכל עניין לגבולות מחשבה
האם לא אני האיש הנכון
לחסל אותם?
או לפחות לגרום להם להתמוסס בפני.