לא קשה לראות שאת מפחדת.
לא קשה להבחין בפצעים האדומים על פנייך,
בעינייך הנפוחות, בפיך האדום והיבש.
כל אחד יכול לשים לב שרע לך, אם היה מישהו.
וזאת הבעיה שלך, שאין לך אף אחד.
אף אחד שיחטא את הפצעים, אף אחד שיחזיר את הניצוץ לעינייך
ואף אחד שיחזיר את הברק לפיך.
יום אחד פשוט החלטת להתנתק מהחוטים שבהם רק הפחד משך.
הדבר הכי חד בעולם לא היה יכול לחתוך את החוטים שמחזיקים
אותך.
בסוף הבנת לליבו של הפחד, את ידעת שהוא רוצה מלחמה, שתתיתני
הכל.
אז הלכת בנתיב שלו ובמלחמה הזאת ניצחת. בפעם הראשונה בחייך -
ניצחת.
החוטים נתלשו בכניעה ופתאום הבנת כמה שאת תלויה בהם.
יחד עם החוטים נעלמה לה גם פקעת העצבים שלך. שום כאב לא יכל
להיכנס יותר.
או שבעצם הריקנות כבר מילאה את כולך עד שלא היה מקום לעוד.
את החלטת לצאת, בפעם הראשונה בחייך - לצאת.
את האמנת, יותר מכל אחד אחר, שמה שלא הורג מחשל.
וכשפסעת לעבר דלת הברזל הענקית, כשהלכת לעבר השביל ההוא,
שבאותו זמן היה נראה לך כל כך ירוק,
את ידעת שהפעם זה לא היה מחשל.
מאז, אפילו את הריקנות את לא מרגישה.