יקירתי,
כבר עוד מעט שלושה ימים מאז שנפרדנו,
ארבעה ימים מאז שהתוודענו לראשונה.
אני מתגעגע אלייך
ואת אומרת לי דרך האפרכסת
שאת אוהבת נורא.
תגידי זה נורמלי?

הביטחון שיש סביבי גורם לי לעשות שטויות.
אני מתרחק מהר מאוד ממוקדי העוגן הקודמים
ומתפנה להסתכל מסביבי:
קבוצה של סטודנטים לא-מגולחים
לבושים רובם ככולם בכפכפי אצבע ומכנסיים קצרים
יושבים בחת מסביב למרצה,
מר סטודנט בן עשרים ושמונה עם קרחת במקום מצח
שמגמגם לסירוגין
ואני ללא בושה נרדם באמצע הכיתה.

(אז בחרתי מסלול לפילוסופיה,
חשבתי שזה משהו שאשמח להגיד,
אולי זה יעיד שגם מאחורי המנהל הקר
יש קצת עומק).

את דיוויד יום אני מקבל כמו בדרך אגב,
הרשמים הפשוטים נהיים לי נהירים נורא.
אני רואה באידאה את הגוף שלך
נפרד מהעטיפות המסורבלות
ומחבק אותי בחום כזה
שאני מזיע את החיוך שלי החוצה,
והרושם והאידאה האפלטונית
זורמים בקווים מקבילים, ממש כמו שבפרק א' כתוב.
שככה יהיה לי טוב.

יקירתי,
יומיים עומדים באופן סטטי עלינו להפרידנו,
יומיים לעבור בנפרד,
אחרי עשרים וכמה שנים בנפרד,
ואז יומיים לשחות יחד בנהר הזה שזורם בינינו,
טוב נו, אולי קצת יותר,
יומיים ועוד ערב.
נגיד... שלושה.

אז נניח שיש בזה הגיון
למהר ולהגיד דברים שבדרך כלל
מבינים רק אחרי הרבה זמן.
נניח שתגיעי,
ולא תיבהלי מהעצב שמנקר בי,
ולא תירתעי מהייחודיות
ומהצורך לשמור על מרחב מוגן
מהפרעות חיצוניות בלתי נבחרות
(כמו ערוצי חדשות ועיתונים
ורדיו ואנשים מקובעים).
ונניח גם שאני אחוש בהתלהבות
שאני חש כשאני חושב על הרגע הזה
שאת מגיעה.

ואז מה?
רומיאו ויוליה וכל הסרט הזה מהתחלה,
אני אקנה לך סוס מפלסטיק
אזיין אותך בעדינות,
אקרא לך בשם הכי חמוד
ואת תלטפי אותי בחיבה
תסתכלי בעיניים מאוהבות ותגידי
שאת לא הולכת לעולם.
ואני אאמין בזה
כמו שאני יודע שהחורף כבר כאן,
ושזה רק עניין של זמן מוגבל
עד שהדמעות יתחילו.

את מבינה?
אין שום דרך אחרת,
אני צריך לדבר אני צריך לתת לעצב להיגמר
ואז הפצעים יחלימו,
אבל בואי נתחיל מהתחלה,
את באמת חושבת שאת רוצה להיכנס לבוץ העמוק הזה
שאני שוחה בו,
את בטוחה?