"ליאור! לאן אתה הולך? ליאורי! תחזור לפה!"
עמדתי על סף הבית והילד של השכנים פתח את השער המרוחק כמה
מטרים ממני. אישה עמדה עמדה בתחתית המדרגות והמשיכה לקרוא לו,
בקול שהפך לתקיף וגבוה יותר ויותר.
"ליאור, הולכים הביתה עכשיו!"
לא ידעתי כל כך מה לעשות, רק הסתכלתי על הילד. הוא המשיך בשלו,
מנסה להבין איך פותחים את המנעול של השער של הגינה שלנו, עם
כובע מצחיה חסר צורה על הראש, למרות שכבר היה חשוך בחוץ.
החלפתי מבטים עם מי שאני משערת שהיא אמא שלו. אישה נמוכה,
שמנמנה, עם משקפיים ושיער שמתחיל להאפיר. היא נראתה נחמדה, אבל
עייפה, והסתכלה עליי במבט קצת מיואש.
האמת שלא היה אכפת לי שהוא פתח את השער והתקדם לעברי, אלא
ניסיתי להבין. אבל לא הראיתי את זה, פשוט עמדתי שם. הוא עבר
אותי, עומדת ליד הדלת ונכנס לבית שלי. עדיין לא ממש הבנתי את
מה שקרה סביבי, אבל לפחות יצאתי מהשיתוק ונכנסתי אחריו לתוך
הבית. אבא שלי ישב בסלון וראה משחק כדורגל בעין אחת ובעין
השניה קרא עיתון. הוא התנתנק משני אלה לכמה שניות והקדיש את
שתי עיניו למקרה שקרה לנו בבית. כמוני, הוא לא אמר דבר, רק
הסתכל על ליאור.
זה האחרון התעלם מאיתנו לחלוטין. הוא נעצר והסתכל על הבית
לשניה. אחר כך המשיך ישר לחדר השירותים שבטח נמצא באותו המיקום
כמו בבית שלו, כי ברחוב שלנו כל הבית בנויים כמעט אותו הדבר.
אמא שלו עדיין צעקה מלמטה שיבוא ושהולכים הביתה, אבל אני חושבת
שהיא בעצמה כבר הבינה שהשיטה הזאת לא תעבוד. ליאור סגר את דלת
השירותים שלנו, אני ואבא החלפנו מבטים ושתקנו. אמא שלו התחילה
לטפס במדרגות לבית. אחרי שצליל הורדת המים נשמע והוא יצא, גם
אני ניסיתי. זה היה המשפט הראשון שאמרתי לו אי פעם, וגם
האחרון.
"ליאור, אתה צריך לחזור הביתה עכשיו", חצי אמרתי חצי ביקשתי.
אבל ליאור לא הגיב.
אמא שלו נכנסה דרך דלת הבית שלנו, כמו הבן שלה, כאילו שזה דבר
שבשגרה. היא פיזרה מבטים מתנצלים וטרודים ואחזה בידו של ליאור.

"בוא, הולכים הביתה עכשיו".
הם יצאו מהבית ושמענו עוד את השער בגינה נטרק אחריהם ברעש. אני
ואבא שלי החלפנו מבטים אחרונים ואז הוא חזר לעיתון ולכדורגל.
הלכתי למטבח והסתכלתי דרך החלון על שתי הדמויות המתרחקות
מהגינה שלנו, עד שאלה נבלעו בחושך, ואז חזרתי לחתוך סלט.