הייתכן? הבשנית?
ושוב על פצע זרוע מלח בגחמות לב מוכה שנית,
לב שאבד עליו הכלח?
הן פג קסמו. אצו ימים, גזה תקוות ידוע פגע, נסים חייו,
נעלמים...
והנה, שב הכל ברגע?

הייתי גל שברים חדים
תל זכרונות מקהי הנפש
ארצי מדבר, רוחי קדים
שמי דומעים, שבילי הם רפש

והנה בא, ולא מרפה
ושוב ניצת שביב של נוגה
בדוק הנהי הרפה
המכסף לגץ של רוגע


רבים פלאי נשמת אדם:
הוא מאמין בסיומות
ובצלקת שתזכיר את זוב הדם...

עד שיבוא, אשר ידמה להידמות

דמותו נשקפת לי ממים
מצל, מנוף, כל ניע ואוושה
ובו ארווה חירוב שפתיים
ונס הקור מפני שלהבת חדשה.

שלהבת חדשה. אך, מתק של מילים!
דבשת תקווה לחום ונוחם
לרוך הצר לי ומשלים
חצץ במעטה של שוהם
שלהבת נצח, אש תמיד
אותן מילות תקווה ונחת
אשר בכח משאלתן להווריד
שבילי הנחלה המובטחת