זהו. נגמרה החופשה שחיכינו לה כל השנה. הגיע הזמן להיכנס עם
המזוודות הביתה, לפרוק את הוויברטור, הטמפונים, המגבות,
המטליות הלחות, האיפור חזרה לשולחן האיפור, והתחתונים לסלסלת
התחתונים.

ערב בחוץ. נדמה שקורה משהו בעיר, מן התרחשות סמויה, מתחת לפני
השטח. אף-אחד אמנם לא עולה על גגות, אבל כולם נמצאים בקומות
עליונות. עננים אפורים כמעט שחורים מאיימים לקטוף את הכחול
עמוק מדרום, אך לא עושים זאת. הרוח כנראה מקבילה לנו. אני מטגן
ביצה עם טבעות של נקניקיות, מלא בבצל, מלח, פלפל, תבלינים. הכל
יאכל עם טיפה חריף ואיזה שניים-שלושה מלפפונים. לשים מוסיקה
כמו למשל "היא מתה לבכות" של לאה שבת, ולערבב את זה עם מוסיקה
מהמטבח. להדליק קטורת.

משהו מתפוצץ ברחוב המקביל. פנצ`ר אולי, או משהו שנפל, ברעש.
אולי דוד-שמש שהתפוצץ. אבל מה לי לזה. היא מתה לבכות וכנראה יש
לה הרבה סיבות. לא מוכרים כבר כמעט נובלס כחול... הדמות עומדת
שם ברחוב, מסתכלת על החלון שלי. הרומנטיקה כנראה לא מתה, רק
התעוותה קצת. נדמה שהריח באוויר לא יחלוף. לא פריחת ההדרים, לא
גשם בשלוליות, לא דשא מכוסח, לא ריח חריף של שיחי דפנה, לא ריח
האדמה. כמו אתמול. כשהיינו ילדים. הולכים מכות רצח, ממש טבח,
בחצר בית הספר. מוציאים אחד לשנייה עיניים, פה, לשון, שוברים
שיניים, גולגלות ועצמות. ואז הולכים למרפאה לנוח לשלושה-ארבעה
ימים. החברים באים עם ממתקים ופיצוחים ומעריב לנוער שהם כבר
קראו. זורקים איזה ספר, כאילו ניגע בו, ואנו מזמינים אותם
למטבח הקטן, אומרים תראו יש פה הכל, אפשר להכין חביתה, שקשוקה.
רוצים?
אבל בסוף, תמיד בסוף, הם משחקים בנייר עיתון, עושים ממנו כובע
ליצן, שמים לנו על הראש בחיוך דבילי ואומרים היה נעים מאוד
חייבים ללכת, האישה מחכה. יודעים אתם שהיא בהיריון? לא יפה, גם
מסוכן, להשאיר אותה יותר מדי לבד. אז אנחנו אומרים להם שלום
יפה, אולי תטעמו מהסירופ נגד שיעול, זה עושה דברים בראש. לא
תודה, אומרים. הספיקו לנו כימיקלים לכל החיים. המשחות
והתחבושות לא עושות להם טוב על פצעים פתוחים.

התמונה שלו ושלה, עם הפנס בעין, מחייכים. והריח תלוי כל כך
גבוה מעל להרים, כאילו הם נמצאים באיזו ארץ נידחת, מקסיקו,
סודן. חזרנו עייפים מרוצים, הם אומרים, רק היתושים, ואמרו
מסתובבים פה חמושים, כנופיות. גם פוליטי גם פשע. אבל כנראה כך
נראה שמרו עלינו לא מפה בלי שידענו. בלילות היינו שומעים רכבים
כבדים מפטרלים בין האוהלים, אלומות אור לבנות מסנוורות היו
נשלחות אלינו בעודן חולפות, בולשות. היינו מפחדים, אבל היינו
נרדמים. שינה לא קלה, היינו מתעוררים לכל רחש. אבל נהניתם. כן,
הרפתקאה.