שני כבר רואה את הצבע דרך המפית; חום כהה עם קצת לבן באמצע.
בחלק אחד יש גם אדום שמציץ. לחם קל עם גבינה לבנה ועגבניה. או
פלפל, תלוי במצברוח של אמא הבוקר. לפחות זה לא חומוס כמו
אתמול. או טחינה. היא שונאת טחינה. אמא אומרת שזה בריא, אבל זה
כל כך דביק ומגעיל. מזל שהיום זה רק גבינה לבנה. היא מרחרחת
בחשדנות את הסנדביץ' המסמורטט ונותנת ביס גדול, שייגמר מהר.
לידה יושב אלרן, החבר שלה כבר מאז הטיול לגן-חיות, ואוכל את
הסנדביצ'ים שוקולד שהוא תמיד מביא - גבעות מתפרצות של שוקולד
רך מעוכות בין שני ביסקוויטים פתי-בר. הריח שיוצא לו מהפה סמיך
ומתוק ומזכיר לה את יום שישי. בימי שישי הם אופים חלות קטנות
בגן והגננת נותנת לכל אחד לבחור מה למרוח על שלו. אבל היום רק
יום רביעי ויש עוד המון זמן. אם רק יום שישי היה מגיע מהר יותר
כי היא כבר לא יכולה לחכות לו.

עוד ביס אחד והסנדביץ' שלה נגמר. הטרופית של אלרן כבר מחוץ
לתיק - הוא מחכה לה. מאז שבגן-חיות הציע לה חברות הוא תמיד
מתחלק איתה בטרופית. ענבים, תפוחים, לפעמים גם תפוזים, אבל
תמיד קר ומתוק ואסור. אז מה אם כולם במשפחה שלה חולים בכל מיני
דברים ואסור להם סוכר. היא לא חולה, אז למה גם לה אסור? למה
אלרן אוכל סנדביצ'ים שוקולד עם פתי-בר והוא לא חולה? איך אמא
יודעת שכל הסוכר הזה יעשה אותה חולה? זה לא פייר.

קצת אחרי שכולם קמים מהשנת צהריים אמא מגיעה לאסוף אותה. היא
מסכמת עם אלרן ודנה שמחר יחפרו ביחד את המערה הסודית שלהם,
ורצה מהר אחרי אמא שכבר כמעט ויצאה מהשער. באוטו הן שומעות שוב
דיבורים ברדיו. אמא מפהקת ומשתיקה אותו. "מחר מגיע הצלם של
המושב, את זוכרת?" היא שואלת את שני, "הוא יבוא ממש אחרי
שנחזור מהגן, אז בבקשה אל תתלכלכי יותר מדי, כי לא יהיה לנו
זמן להתקלח." שני מהנהנת בהתלהבות, כל תכנוני המערה הסודית
מפנים מקום להתרגשות לקראת התמונה המשפחתית שלהם שתהיה תלויה
בבית העם במושב, ליד כל התמונות של המשפחות האחרות. יש שם
תמונות עכשיו, אבל הן ישנות; כל עשר שנים המושב מצטלם מחדש. רק
שלפני עשר שנים אבא ואמא אפילו לא חלמו עליה, ולשני כבר נמאס
לראות אותם מחבקים בתמונה את גלעד ויואב, ארבעתם ביחד, ורק היא
לא שם. השנה היא תהיה שם, מקדימה, כי היא נמוכה והצלם בסופשנה
בגן תמיד שם אותה מקדימה, כדי שלא יסתירו אותה.

"מה את רוצה ללבוש, שניקי?" אמא שואלת פתאום. "את השמלה שסבתא
קנתה לי לפסח" היא עונה, "עם הפסים בכחול והסירה הלבנה". "אי
אפשר את השמלה הזאת, שניקי" אמא אומרת, "הצלם אמר שאסור שיהיה
שום דבר כחול בתמונה כי כל מה שכחול פשוט נעלם מהפילם ולא
רואים אותו". אוף. שני כל כך רצתה ללבוש את השמלה שלה. היא
זוכרת איך כולם התלהבו ומחאו לה כפיים כשיצאה מהחדר והראתה להם
איך הסירה נראית כאילו היא שטה כשהיא הסתובבה מהר מהר והחצאית
התרוממה. ואיך אבא, שבדרך כלל מדבר עם גלעד ויואב יותר מאשר
איתה, אמר לה שהשמלה ממש מתאימה לעיניים הכחולות שלה.

העיניים הכחולות שלה! מה יקרה לעיניים שלה? גם הן ייעלמו? גלעד
פעם אמר לה שאם מסתכלים ממש טוב לתוך העיניים של מישהו, אז
אפשר לראות ישר דרך העיגולים השחורים לתוך הראש, ואפשר לפעמים
לקרוא מה שהוא חושב וכל מה שהוא עשה או רוצה לעשות. היא ניסתה
לבדוק את זה פעם עם מילקי החתולה אבל לא הצליחה. אבל אולי היא
לא עשתה את זה טוב? ואולי זה עובד רק עם שחורים עגולים, ולא
כאלה שנראים כמו בננות? אי אפשר לדעת. היא לא יכולה לשאול את
גלעד כי הוא כבר גדול ולא עונה לה יותר לשאלות. מאז שהוא הציע
חברות לליטל הם כל הזמן סוגרים את הדלת לחדר שלו וכבר אין לו
זמן אליה. אבל היא צריכה לדעת! כי מה אם באמת ייעלמו לה
העיניים בפילם וכל מי שיסתכל על הקיר בבית העם יוכל לראות ישר
לתוך הראש שלה ולקרוא את כל מה שהיא חושבת ועשתה ורוצה לעשות?
מה אם אבא ואמא יגלו על הקרמבו?

כל יום ראשון זה אותו דבר; פעם מאמא ופעם מאבא, לפעמים גם
מיואב. מגלעד היא לא יכולה לקחת כי הוא הולך עם הארנק שלו תמיד
בכיס, קשור על שרשרת. היא מסיימת מהר לאכול את החביתה והסלט
בארוחת ערב וממהרת לחדר כדי להתכונן למקלחת. עד שאמא מספיקה
להכניס את כל הצלחות למדיח היא כבר מתגנבת לחדר עבודה ולוקחת
שני שקל ממי שזה התור שלו. שני יודעת שהיא צריכה להיות זהירה.
היא הכינה טבלה עם תורנות וכל פעם לוקחת ממישהו אחר, העיקר שלא
ישימו לב. בלילה, אחרי נשיקה מאמא, כשהיא כבר יבשה ומכורבלת
בשמיכה עם שירה הבובה שקיבלה כשהייתה ממש ממש קטנה, היא חושבת
על היום שיהיה לה מחר. והבטן שלה כל כך מתרגשת שאפילו עם כל
החביתה והסלט היא מתחילה לדבר ולהתחנן לקרמבו. "עוד מעט, עוד
קצת", שני מבטיחה לה, "רק נירדם וכבר יגיע מחר" היא מרגיעה את
שתיהן. וככה היא נרדמת עם חיוך של הבטחה.

בימי שני אמא של שני הולכת לחוג יוגה. אבא אומר שאין להם כסף
לשלם כדי שהיא תוכל לישון אצל מישהו על הרצפה, אבל שני דווקא
שמחה שאמא הולכת ליוגה. כי בכל יום שני אמא של דנה אוספת את
שתיהן מהגן ומביאה את שני הביתה, כי יואב כבר לא בבית ספר והוא
עובד רק בלילה אז הוא יכול לשמור עליה. היא הולכת את כל השביל
בכניסה לבית עם ברכיים רועדות ולב שכמעט מתפוצץ, פותחת את הדלת
בשקט בשקט, וכשהיא שומעת את האוטו של אמא של דנה מתחיל לנסוע
ונעלם בהמשך הרחוב היא מיד סוגרת אותה חזרה ורצה את כל הדרך
למכולת של חזי. סקירה מהירה של החניה - אמא פעם עצרה במכולת
בדרך ליוגה וכמעט תפסה אותה - והיא בפנים.

במכולת של חזי יש הכל. יש אוכל וממתקים ועיתונים וכל מה שרק
צריך. אבל שני יודעת מה היא רוצה. כבר כמעט שנה שכל יום שני
היא נכנסת למכולת במהירות וצועדת ישר לקופסא של הקרמבו שמונחת
על הכיסא. היא מתעכבת רק כמה רגעים, כדי לבחור את הקרמבו שנראה
הכי שמן וחלק, ומוציאה אותו בעדינות מהקופסא. שלושה דילוגים
לקופה והיא משאירה את שני השקלים שלה (או של אבא, או אמא או
יואב) על הדלפק וממשיכה לדלג את כל הדרך הביתה.

יואב תמיד רואה סרטים עם יריות בטלוויזיה, אז לא ממש אכפת לו
שהיא רצה דרך הסלון וצועקת "היי" קצר לפני שהיא סוגרת את הדלת.
לפעמים היא רוצה שהוא ישחק איתה כמו פעם, אבל לא בימי שני.
בימי שני היא דווקא שמחה שהוא עשה מנוי לחנות וידאו והוא עסוק
מדי בשבילה. היא שמה את התיק ליד המיטה, חולצת נעליים, והופ!
היא מתיישבת ליד שירה הבובה וכמעט שכבר כל העטיפה ירדה. היא
פורשת את הכסף הכחול על השמיכה, כמו מפה חגיגית שעליה ייפלו כל
הפירורים. הביס הראשון תמיד הכי טעים, כי היא כמעט שוכחת כמה
הקרמבו טוב. אבל אז הביס הבא מזכיר לה, ועוד כמה ביסים והיא
כמעט הגיעה לביסקוויט. היא מנסה לתת ביסים קטנים יותר כדי
שהקרמבו לא ייגמר, אבל זה תמיד קורה בסוף. השוקולד נמס לה בפה
והיא יונקת את הקצף החלבי ומעלימה אותו בבטן. את הביסקויט לא
אכפת לה לאכול מהר, כי גם ככה אלרן לפעמים נותן לה ביס משלו
בגן. ואז, אחרי שכל מה שנשאר זו מפה קטנטנה ומקומטת, היא מלקקת
את האצבעות ומכדררת את העטיפה לגולה קטנה ומחביאה אותה בתיק.
מחר היא תוציא אותה בגן ותזרוק לפח הגדול בלי שאף אחד יראה.
ככה זה קורה כל שבוע, ביום שני, כשאמא ביוגה ויואב שוכב על
הספה מול הטלוויזיה והיא לבד בחדר שלה עם שירה והקרמבו. זה
הסוד שלה, ואסור שאבא ואמא יגלו אותו. פשוט אסור.

בארוחת הערב היא בקושי מרגישה את הטעם של החביתה. כל מה שיש לה
בראש זה הצלם שיגיע מחר והפילם שלו שמעלים את כל הדברים
הכחולים. ליתר ביטחון היא מסתכלת רק על הצלחת שלה למקרה שגלעד,
שיושב מולה, לא יחליט פתאום שבעצם היא לא כזאת קטנה ויסתכל לה
בעיניים ויגלה בטעות על מה היא חושבת. אחרי שסוף סוף היא גומרת
לאכול, היא רצה מהר לחדר ומחכה לאמא שתבוא לקלח אותה. אפילו לא
אכפת לה לחפוף את השיער היום, כי זה ממש בסדר שלא צריך להסתכל
על אמא ואפשר לעצום עיניים חזק חזק. אחרי נשיקה וכיבוי אורות
היא מכסה את הראש בשמיכה, מכניסה את שירה הבובה מתחת לכרית -
שלא תראה את מה שאסור ותלשין עליה בבוקר - ונרדמת.

יום חמישי מגיע, ושני שמחה שיש לה תירוץ לא לחפור מערה טפשית.
היא צריכה לחשוב על דברים הרבה יותר חשובים. היא צריכה לתכנן
איך לשכוח את הקרמבו כדי שהצלם לא יפרסם את הסוד שלה לכל
המושב. פעם, כשנפלה מהעץ שליד הבריכה והיה לה פצע ענקי בברך,
אבא שם לה משחה ופלסטר ואמר לה שאם היא תחשוב על משהו אחר,
משהו כיף, אז היא לא תרגיש יותר את הכאב. אבל היא לא חושבת שזה
יעבוד, כי אפילו שהיא חשבה על הרים של גלידה ועוגת שוקולד עם
סוכריות זה עדיין כאב. ככה היא יושבת בכיסא של הריכוז וחושבת
ובלי שהיא שמה לב, כבר צריך ללכת לישון ועוד מעט אמא תבוא. היא
עוצמת עיניים חזק ועושה כאילו היא ישנה, אבל בתוך הראש המחשבות
שלה רצות כמו מילקי, כשהיא משחקת עם הפונפון שלה. יכול להיות
שהיא נרדמה, כי פתאום הגננת מתחילה לשיר "בוקר טוב, בוקר טוב!
גם לפיל וגם לדב!" וכולם קמים מהמזרן והולכים לקחת את התיק.
שני כמעט מקווה שהפעם אמא תשכח לאסוף אותה, אבל היא לא מופתעת
כשדקה או שתיים אחר כך היא רואה אותה מחוץ לשער.

כשהן מגיעות הביתה, כל האחרים כבר שם. היא רצה מהר לחדר
ומחליפה לחצאית הורודה שהיא אוהבת והסוודר הסגול שסבתא סרגה לה
בשנה שעברה. הדמעות כבר כמעט שנשפכות לה מהעיניים, אבל היא
ממצמצת חזק ונועלת אותן מתחת לריסים. הצלם אומר לכל אחד איפה
לעמוד, וכמו בגן היא צריכה להיות מקדימה. עמוק בפנים היא
מתחננת לפילם שלא ייקח לה את העיניים, ומבטיחה לו שיותר היא לא
תאכל אף קרמבו, ואפילו לא תשתה מהטרופית של אלרן. ובימי שישי
בגן היא תמרח רק חומוס על החלה. או טחינה, אפילו טחינה! רק שלא
ייקח לה את העיניים. רק שלא יגלה את הסוד שלה.

הצלם כבר נעמד מאחורי המצלמה עם הרגליים, ושני חושבת שאולי
תצליח לעצום עיניים בדיוק כשהוא ידליק את האור, אבל זה לא
עובד, כי הצלם רואה אותה ממצמצת וגוער בה. עוד כמה נסיונות,
והמשפחה מסביב כבר מאבדת את הסבלנות. גלעד מסנן מאחוריה שתפסיק
כבר עם ההצגות ותסתכל ישר למצלמה כי הוא קבע עם ליטל ללכת ביחד
למדגרה ללטף אפרוחים, וחסר לה שבגללה הוא יאחר. שני כבר כמעט
בוכה והצלם ממש כועס, וגם אבא קצת, אז היא עוצמת עיניים חזק,
נושמת עמוק על-החיים-ועל-המוות ומסתכלת ישר לתוך החור השחור של
המצלמה. קליק אחד וברק מסנוור, והכל נגמר. שני רצה לחדר ונכנסת
עמוק עמוק מתחת לשמיכה ביחד עם שירה, ובוכה. מבחוץ היא שומעת
את אמא אומרת שהיא "לא מבינה מה קרה לילדה, היא בדרך כלל ממש
אוהבת להצטלם." היא מצמידה את השמיכה לאוזניים כדי לא לשמוע
יותר שום דבר, ונרדמת.

שבועיים ארוכים עוברים על שני בחרדה. כבר לא אכפת לה אם יש
בסנדביץ' חומוס או טחינה ואם העגבנייה הרטיבה את הלחם או לא.
גם אין לה חשק לחפור מערות סודיות או לשחק במלכה, מלך ונסיכה
עם אלרן ודנה. אלרן חושב שהיא ברוגז איתו, אז הוא מציע חברות
לדנה וביחד הם הולכים להתנדנד בחוץ. היום יום שישי אבל הפעם הם
לא אופים חלות בגן כי יש למושב יומולדת והגננת אומרת לכולם
להסתדר בשורה ולהחזיק ידיים. שני רוצה שהדרך לבית העם אף פעם
לא תיגמר, אבל הנה הם מגיעים. המבוגרים כולם כבר שם,  וחנה
מוועדת קישוט ממש השקיעה ותלתה המון בלונים ופרחים בכל מקום.
יש קבוצה של אנשים ליד הקיר של התמונות, ושני מפחדת להתקרב, כי
אולי הם מסתכלים עליה בתמונה? אולי הם רואים? אבל היא חייבת
לבדוק. היא חייבת לדעת אם יש לה עיניים או לא.

פעם היו רק מעט משפחות במושב, אבל עכשיו יש ממש המון ושני
מסתחררת מרוב תמונות. היא מרימה את הראש למעלה ועומדת על קצות
האצבעות, אבל חלק מהתמונות תלויות ממש גבוה והיא לא מגיעה.
פתאום היא מרגישה שמישהו מחבק אותה מאחורה. היא מסתובבת בבהלה
ורואה את אבא שלה. אבא צוחק ואומר שחבל שקוראים להם "ארליך" כי
בגלל זה התמונה שלהם תלויה כל כך גבוה, איפה שהיא לא מגיעה.
ואז, בתנועה מהירה שהיא כמעט שכחה, הוא מרים אותה על הכתפיים,
כמו פעם, ומצביע על התמונה שלהם.

הלב של שני כמעט נשפך דרך הפה מרוב אושר והבטן שלה יוצאת
בריקוד קטן - יש לה עיניים! והן כחולות ויפות ועצובות.
והשחורים העגולים שלה עומדים שם באמצע הכחול, כמו חורי המנעול
שבדלת, מגינים על הסוד שלה. "אבא, אתה יכול להוריד אותי", היא
אומרת, וממש לפני שהיא נוגעת ברצפה היא מבטיחה לתמונה שלה
שבפעם הבאה, בעוד עשר שנים, היא לא תעשה הצגות ולא תמצמץ
ותחייך חיוך גדול, עם שמלה חדשה אדומה, כי סבתא אומרת שאדום
עושה לה אביב בלחיים.