האורות מסנוורים יותר כשהיא לבד. קו האופק משתנה והדמויות
המטושטשות מקבלות פתאום פנים - חללים שחורים של עיניים ופה
בתוך כתם בוהק מוקף הילה בהירה. כשהיא שם מאחורה, עם כולם,
האורות חמים ומלטפים, והיא יכולה לשקוע בתוך המנגינה ולהרפות
מהכל, מבוצרת על ידי חומות אנושיות שזזות ונושמות איתה. אבל
לבד, לבד היא פתאום מודעת להכל. העיניים קרועות לרווחה למרות
האורות כי דני, המנצח, אומר שלעצום עיניים על הבמה זה לא
מקצועי. הברכיים רועדות ויוצרות אדוות תנועה קטנות בשמלה שלה.


אם רק הייתה יכולה לדמיין את כולם ערומים כמו שליטל הציעה
בצחוק. אבל יש שם כמה אנשים בקהל שממש לא הייתה רוצה לראות בלי
בגדים. וחוץ מזה, אם מישהו פה ערום אז זו היא. כולם מסתכלים
עליה ובוחנים כל תזוזה קטנה שלה. הם מפשיטים אותה מכל ההגנות
עם מן מבט מתריס של "שילמתי כסף טוב להיות כאן, אז כדאי שתספקי
את הסחורה". וככה היא מרגישה; סחורה מיושנת שאלפי ידיים ממששות
אותה ומעריכות כמה היא שווה. והיא עושה הכל בשבילם, הכל. שולפת
עם הציפורניים את הקול הפחדן ממעמקי הבטן המשתפלת, פורשת אותו
למולם כדי שישמעו ויאהבו. כמה היא רוצה שיאהבו. ממש כמו זונה
שאוספת את הכסף, ככה היא מתענגת על כל שריקה, על כל "בראבו"
מסכן. זונה של מחיאות כפיים.

אבל יש עוד זמן עד שתוכל לגבות את האגרה. בינתיים היא צריכה
להמשיך לפזול אל דני, שבמבט אחד נוזף בה על שנעלמה לו, ולהמשיך
לשיר אל תוך המצח, כמו שהמורה שלה אוהבת לומר. היא מעסה את
הנקודה הזו מבפנים, בין העיניים, ונותנת לקול להתערסל ולהתנחשל
בין המוח לגולגולת, כדי שיצא החוצה רק כשהוא מוכן. ואז, אז היא
יורה אותו אל השורה האחרונה באולם, כמו קרן זוהרת של יצור
מכושף. פריזמה של צלילים וצבעים יוצאת ממנה ולאט לאט היא
מרגישה איך הכח אוזל.

עוד כמה מילים וכבר תוכל לגנוב נשימה, כשהחצוצרה נכנסת. דני לא
אוהב שהיא נושמת בשורה הזו, אבל ממש לא אכפת לה. היא כבר עייפה
ומותשת ואף פעם לא חיכתה כל כך לקרשנדו הגדול שמסיים את
היצירה. עוד סטנזה אחת והיא שם, בסוף. המקהלה מצטרפת מאחור עם
ויברטו חזק שעושה לה נעים בכל הגוף ומחזיק אותה עומדת רק עוד
קצת. והנה המצילה שתמיד מקפיצה בבהלה את הגברים המשועממים
שנרדמו מיד כשהאורות כבו.

זהו. היא עשתה את זה. האולם מתמלא באור בהיר והרעש ממסך את כל
הרגשות שנלחמים בתוכה. קידה אחת עם דני, אחת עם המקהלה ואחת
לבד. נגמר.  

מאחורי הקלעים יש חושך מבורך והיא רצה במדרגות עד לחדר שלה, לא
מבינה איך הגיע זר של פרחים דוקרניים לידיים שלה. היא זורקת את
הזר בפח הקרוב ונכנסת במהירות לחדר ההלבשה להוריד את התחפושת.
שמלות אף פעם לא היו הקטע שלה. גם האיפור שדני מתעקש שתשים
מרגיש לה כמו מסיכה מזוייפת. עוד כמה דקות והיא תחזור להיות
עצמה, גרביל קטן ומפוחד, מסתתרת מאחורי סוודר ענקי ונעליים
כבדות. זה תמיד מצחיק אותה, איך כולם מחכים לברך אותה מחוץ
לאולם, ולא מקשרים בין היצורה הקטנה שעוברת ביניהם לבין הדיווה
הזוהרת שראו רק לפני כמה רגעים. היא בורחת מהר, לפני שמישהו
יעלה על העניין, ויוצאת החוצה לאוויר הלח.