תגידי לי מה קורה עכשיו,
מה יהיה עם בוא הסתיו,
האם אני אשאר תלויה?
האם שוב אני אסתיר את העובדה שאני בוכה?

אז עוד באביב, כשעדין חיבקת אותי,
כשזה היה, כנראה, החיבוק האחרון.
ידעתי, אז, שאת שם בשבילי,
ועכשיו את שולחת אותי לאבדון.

האם תדעי שלכאב אין סוף?
שאולי, אצלך זה סתם עוד משבר קטן.
ועכשיו כשאני צריכה אותך יותר מכל,
כנראה שהחיבוק לא יגיע לעולם.

האם את יודעת, שכשאני שומעת את המילים הבודדות,
למרות שזה לא נראה, אני נאבקת בדמעות?
ורק כשאני לבד, שאף אחד לא יגלה
אני מרשה לעצמי לבכות.

אז כשאמרת, שאת הקשר הזה אין להרבה אנשים,
אמרת, שגם שלא נפרד לעולמים.
אך זה די היה ברור, כשהמילים יצאו לך מפה,
מה באמת יהיה.

באמת שרציתי להיות שם בשבילך,
בכל הרגעים הכי קשים,
אבל, במקום לבוא לידי הפתוחות,
התנחמת בידי אנשים אחרים.

האם את יודעת שאני צועקת בלב,
אני צריכה אותך מהר?
האם את יודעת, שמה שהכי אותי שבר,
זה שאני הולכת לוותר?

זה הסוף של הכל, שתינו יודעות.
ולכן זה הכי קשה לומר,
ובשביל לא להרוס את מה שאין,
לא אגיד דבר.

למי שלא הבין, זה לא קשר של אהבה, זה קשר של חברות קרובה.