החיים כיום נדמים בעיני כהתמכרות לסם קשה וככזה שלושה שלבים
ביניהם.
מתחילת החיים ועד לשלושים אתה עובר את שלב האופטימיות.
המחשבה שהכל בשליטתך. אתה שולט ולא נשלט, מוביל ולא מובל. אתה
זורם.
ואז מגיע הבום. בלי פעמונים, קריין ומחיאות כפיים - אתה עובר
אל השלב הבא.
משלושים עד חמישים אתה בשלב ההכחשה. פתאום נהיה קצת קשה.
קשה להפסיק, קשה להתחיל, פשוט קשה. יש סחף שמושך אותך למים
העמוקים, אבל אותך זה לא מדאיג - אתה חזק.
את המסמר האחרון אתה כבר נועץ בעצמך. במקום להיזהר מהסחף,
להילחם בו, הרבה יותר פשוט להיגרר ולזרום איתו.
לזרום איתו אל שלב ההשלמה.
נסחפת, אתה גמור, אתה מכור, אתה נרקומן של החיים.
אתה נשלט ולא שולט, מובל ולא מוביל, נגרר אחרי 3 ילדים מוזרים
שהחליטו לקרוא לך אבא, גר בבית שאתה לא סובל, ישן לצד אישה
שאתה לא אוהב. זורם עם כולם אל האבדון, ממתין למנה הבאה.