הארמון שנבנה בתוכי
קמל כפרח ולבו נדם;
אבני אזמרגד צנחו
מעל קירותיו כזלזלים;
מראות נחושת הועמו,
שערי זהב קרסו,
גשר על פני נהר סוער
נבל עם בוא הקיץ.
זרועות פלאיות
שחבקו את גופי
החליקו מעליי
כנשל נחש.
נותרתי בחורבות,
יתומה כרקפת,
ראשי מורכן,
משוועת לשוב
אל מתחת לסלע.
מיטת אפריון
הייתה לשדה קוצים
ויובש פשט בכול.
אך החורבות
נושאות עדיין
את ריח האביב,
מושכות עדיין
את לבי הממרה את פי
וממשיך ומבקש
מחסה בצלן.

הארמון קמל כוורד
בין אצבעותיי,
את אגרופי קפצתי
שלא תסלק הרוח
את שאריתו מידי.
מסדרונות עמוסים כלו,
אוצרות קטנים נבלעו,
הכול קרס אל תוך עצמו
כמו מכין הקרקע
לבוא החורף.
ובחורבותיי,
את אגרופי פתחתי
ללטף את שנותר,
וגיליתי עפר ואפר.
ורק לבי
מתעלם ממראה עיניים,
מזעקת שפתיים,
מבדידותו של גוף,
וממשיך ומבקש
להיאחז
באבק.