1.על הספסל ליד הבור,
הוא שוכב שם, קופא מקור,
קטן,רזה,עצוב וצנום,
ואין לו אפילו כלום.
האמא לא אכלה כבר יומיים,
והאבא מעדיף לאחר בעוד שעתיים.

פזמון: והם יושבים שם,הגדולים,
במזגן במעלי עור מתעטפים.
וכשמראים להם את המצב הם אומרים: "עוד מעט",
אבל מי יודע אם להם זה בכלל איכפת.

2.הילד מגיע לכיתה בלי שיעורים,
כי אתמול נגמרו לו העפרונות והמחקים.
בהפסקות הוא אוכל דברים
שאתמול אמו מצאה לו בפחים.
ואחה"צ, כשחברים רוצים לבוא לבקר,
הוא אומר "אין לי זמן, אני ממהר".

פזמון: והם יושבים שם... אם להם זה בכלל איכפת

3.האבא עובד כל היום, מוציא את הנשמה,
להביא עוד 2 גרושים בשביל הנחמה.
האמא מנקה כל הזמן את הספסל,
שיהיה נקי לאבא אם יאכל.
ובערב, כשכולם מתאספים על הספסל ליד הבור,
הם מתחבקים ומתפללים שלא יקפאו מקור.

פזמון: והם יושבים שם... אם להם זה בכלל איכפת.

4.ובאחד הערבים, האמא ראתה בצד השני של הבור,
תוך כדי רעידות מקור,
אדם יושב במעיל ישן, אדם אחד,
לא עצוב אבל נראה בדד.
גם הוא ראה אותה, קפץ לצד השני ואיתה התחיל להתחבר,
וכך לאט לאט התחילו הדברים להסתדר.

פזמון: והם יושבים שם... אם להם זה בכלל איכפת.

5.לאחר זמן לא רב, האם קנתה מעיל דמוי עור,
חדש, שהגן עליה מפני הקור.
האב מצא מתכת וכיסה את הבור,
והילד ראה פתאום טיפה של אור.
כך הם חיו, בלי מעילים מפוארים,
מאושרים, מצליחנים ועם חיוך על הפנים.

פזמון: והם יושבים שם... אם להם זה בכלל איכפת.