שלי שאלה אותי מה זו המילה הזו. אטום. היא צרפתייה, שלי, עולה
חדשה עם עברית מצחיקה.
"זה... כמו שאת לוקחת קופסא" אמרתי, "ושופכת עליה מים, ושום
מים לא נכנסים לתוך הקופסא. זה אטום. הקופסא אטומה. כזה אני
עכשיו."
היא הבינה אותי.
אמרתי לה שאני מנסה שלא להרגיש עכשיו, ולא לחשוב. אחרת אני
אתפורר. כמו עוגיה. כדי שהיא תבין.
יותר מהכל משגעת אותי המחשבה על תום. קיבינימט, איך ראיתי את
זה קורה, ונתתי לזה לקרות. זאת חומצה על הלב, חונקת ושורפת,
לדמיין אותך נוגעת בו. לדמיין אותו נוגע בך. את שלי, תמיד
היית! אני לא מכיר שום דבר אחר.

לאסוף את כל השירים ששמעתי בשנים האחרונות, ולזרוק. פתאום אין
שיר שלא מזכיר. לאסוף את הנסיעות באוטו, את האצבעות המקישות
"שתיים ארוך" על הטלפון. לאסוף כל פעם שעישנתי, ועולם שלם נפתח
בפני ואת בתוכו, ולסגור חזרה. לאסוף כל חורף וכל שמיכה, כל
קונדום וכל תזכורת לגלולה. לאסוף את התמונה האחרונה שלך, שעוד
אצלי במצלמה, את ההזמנה לצימר שבוטלה, את השיר לחתונה. לאסוף
כל רגש, כל יום, כל שנה. שנה. שנה. שנה. שנה. לאסוף את החיים
שלנו לתוך מזוודה, לנעול, להחביא מתחת למיטה. לילה טוב, אהבה.

אבל למה את נותנת לשירים
להזכיר לי אותך
למה את נותנת לנשיקות
להיות רטובות, מלאות שפתיים
זה אני מנגן לך,
מנגן לך ניגון
זה אני שלוקח אותך
לטיול
נתת לי יד, נותן לך מקום
אצלך בעולם
ולנו עולם שלם נחצה, נרדם
עכשיו המקום שמור לתום
שלא היה שם מעולם
את באמת אוהבת, את אומרת
אז למה את נותנת לשירים
להזכיר לי אותך
למה את נותנת לתמונות
להמשיך להיות
אני אבוד במילים שלי, לא יודע
לאן אני הולך
ימי קיץ יבואו, האושר יהיה חיקי
את רוצה שאתקשר, אם אוכל
אז למה את נותנת לשירים
להזכיר לי אותך
למה את נותנת לזכרונות
להמשיך ולהיות