ועם כל נשימה אשר בוקעת מן המרחק
מיטלטל לו עוד ענבל ברוח
ומבשר את קרבתך
ללב שבור מחרס אשר נמצא מוטל
בין הריסות האהבה.

ועם כל חיוך או שמץ עצב
בעיניים התכולות האלה
מתכווצת לה השמש והופכת
לכתומה.

ועם כל ניצוץ, ברק של זיכרון
אשר בוקע מחלוני שבפסגת ההר
מתבקע עוד זרע אהבה
שמחכה לך.

תשוב אליי,
כי כבר ירד הליל,
והפעמון על חלוני
בסימפוניה מלנכולית
דואט עם רוח המרחק
כבר אבד על סף
להתנפץ.

תשוב אליי,
כי הכאב

כי כבר כל כך הרבה עבר
ועל הלב כבר נערמת עוד
תלולית אפר
ומכסה.

19.1.08