אל חיי את נכנסת עם מפתח לדלת
שיגורתי תמיד לפתחה.
וכבדרך אגב, פתאום את פורצת
את זאת שתמיד נעולה.

האור, האוויר, המרחב והצבע,
שנגלו באחת מבעדה,
היו מי מעיין לצמא הגווע,
ואני... כמוקם לתחייה.

ודאי. לא נזהרתי. הספקתי לשכוח,
את כל מה שזכרתי לנעול.
ובכלל לא איכפת לי,כי פתאום יש לי כוח
לוותר על חוקים מאתמול.

כבימי ילדותי, החופשית, הנשכחת,
נותרה היא פתוחה, מזמינה.
וריצת ילדים, פנימה החוצה,
פיצחה בי צפנים של שמחה.

את, שקמת ועקרת, עטופה בשקרייך
וכיזבת ויצאת בסערה.
את דלתי לא חשבת כלל לסגור אחרייך,
ובחוץ משתוללת סופה.

ואני פה רועד והכל בי פתוח,
מבולבל ומבקש לאחות.
ובמקום ילדים, עכשיו זו הרוח;
צולפת, עושה בי שמות.