(ניסיון שלישי)

למוות עצמו יש נגיעות טעם ארוכות ששורפות את קצה האצבעות.
עוד מעט, יגיע הניסיון השלישי בו עניבות השמיים יטוו אותי
אל הקרח הנכון. אני מתפלשת בזרעי העבר
מאחור גופי הוא אנדרטת העבר, ריח הברזל
מפיח בו קברים והוא מתהולל בין זנב-קרש חוטמי הגברים.
מלפנים אני חסרת-ישע כמו פרח סגור. כמו הציפורן שלא גודלת
כך הלב שלי אינו מתכווץ. ואז כל הזוויות הן סנפירים קצרי-מגע
ואני לעולם על אמצע קצה הסיפון.


עכשיו כשפתחתי זרועות וסגרתי רגליים אני מריחה מהכאב האמיתי.
על צווארי יהלומי-פשע צרובים אל מה שהופך להיות קרקעית-ביתי
חודשים התקרה היא הכלא של איבר מיני, ואילו עכשיו
זחולת-קרקעית אני רואה את השברים
ואוחזת ידי אצל אלו שספחו בי גופם.


אני נוטרת טינה לאלו שיכתבו את צבע עורו של הפחד
ומוצצת את שארית העצם של הפחדנים.
הם מבייתים אותי ואני נושפת בחוזקה אל קרקפת ליבם
אך האור נוצץ-מלתעה. אני לא מכירה אכזריות אחרת משלי
ועדיין הכתמים ורודים מדי.


כשהייתי בת עשר הכרתי בחור בלי שם. הוא לקח אותי ליער
בו העלים הם רצפת הגשם
בו אפשר לשמוע את הרגע של סירנת העצים.
הוא לקח אותי ליער בו הדפיקות הן לא דפיקות לב.
אני חוזרת ליער פעם בארבעים שנות מילים,
באוטוסטראדת קירוב השמשות, כשאני מתכסה באין מפשיט,
כשהאורות נעשים דומים לראייה.


ואז הילדה שרה שירים קצרי-מגע
היא ניסתה להאריך את אורך הנשימה
כמו לצלול בצלילת העכבישים אל מוקד השכחה.