"התחנה הבאה-באר שבע מרכז" הכריז הרמקול ברכבת. הוא הסתכל על
המסך הקטן שציין את מיקום תחנת העצירה הבאה של הרכבת. "עוד רבע
שעה מגיעים" הוא תהה. הרכבת משקשקת על הפסים החורקים ברעש,
גוררת 7 קרונות עמוסים באנשים שונים שכל אחד בעיסוקו.
הסלולרי שלו היה על השולחן הקטן שניצב בין הספסלים. מחליק וזז
עם כל שקשוק ותנועה מסורבלת של הרכבת. הוא הביט בו מהורהר.
"מעניין אם היא מצפה לי."
הכל התחיל לפני חודש וחצי. זה היה בערך בסוף הקיץ, לאחר שחום
יולי-אוגוסט מתחיל להתמתן ונעים להסתובב בחוץ. זה היה יום ממש
נוח, הוא נזכר, כולם החליטו שנוסעים לים.
הבחירה הייתה ללכת לחופי אשדוד. זאת הייתה ההצעה של נועם.
"בגלל שיש שם גלים טובים אחושרמוטה" נועם אמר. בסופו של דבר
ארגנו הסעה לחוף הים המרכזי של אשדוד.
רוב הזמן הם בילו על החוף משתזפים, מעשנים את הנרגילה שלהם.
"היה לה טעם מיוחד באותו יום" הוא מוסיף בדרך אגב במחשבותיו.
ואז,  הם ראו אותן. חבורה של בנות יושבת שם.
זה היה יוני שהציע ללכת אליהן, יוני תמיד כזה, רק בנות
מעניינות אותו. "הוא ממש לחץ עלי שנגש אליהן" הוא נזכר שוב.

"התקבלה הודעה חדשה" - קול חזק וחד פילח את המחשבות שלו. הוא
שכח לשים את הסלולרי על מצב שקט. במבוכה נטל אותו, מגניב מבטים
מסביבו, לבדוק שאף אחד לא נועץ בו מבטים כעוסים. מלבד אישה
זקנה וחייל משועמם אף אחד לא ממש מתייחס להפרעה המיוחדת הזאת.
"סעמק, הייתי בטוח שזה על שקט" הוא מתחיל לרטון לעצמו. לוקח את
הסלולרי ובודק את תיבת הדואר הרעשנית שלו. הסלולרי מכריז כמעט
בגאווה "התקבלה הודעה חדשה מרותם". הוא מגחך לעצמו, "מדברים על
החמור". בזריזות לא אופיינית הוא פותח את ההודעה וקורא - "מה
קורה מאמי? עוד כמה זמן אתה מגיע?". חושב כמה שניות מה לענות.
בסופו של דבר הוא החליט על הודעה קצרה וקולעת. לא צריך יותר
מזה.
"סביבות רבע שעה. נדבר" הוא מסיים להקליד את ההודעה. "איך אפשר
להסתדר עם המקשים המציקים האלה?". העצבנות מתחילה לתת את
סימניה. הוא משחק עם הסלולרי ומסובב אותו כמו סביבון על השולחן
תוך כדי מבטים מהרהרים.

"רותם זה שם יפה" הוא ממשיך לשקוע בהרהוריו ומפנה מבטו החוצה.
הנוף נהיה מדברי וסלעי יותר ויותר. באר שבע רחוקה מהבית שלו.
כשעה נסיעה ברכבת. הזכרון מהים ממשיך להתנגן במחשבותיו, כאילו
הוא ממשיך את המחשבה מהנקודה שבה היא הופסקה. "הח'ברה התחברו
עם הבנות מהר מאוד. " הוא מהרהר. הוא ישב קצת בצד באותו יום,
אולי לא היה לו חשק. אבל הוא המשיך להסתכל בה. היא הייתה כל כך
יפה, והיה קשה להימנע מהפיתוי להתקרב אליה. למרות שהוא העדיף
שלא להתערב יותר מדי ולתת לחבריו את ה"שלל", הקליק בינהם היה
מיידי. כבר בסוף היום הם החליפו טלפונים והבטיחו לשמור על קשר.
הוא ממשיך לתהות ולהעלות זכרונות בעוד שהנוף מחוץ לחלון הרכבת
נהיה יותר ויותר יבש ובודד. הוא יכול היה לראות את הבניינים
הגבוהים של בירת הדרום. הוריד את מבטו לסלולרי והמשיך לשחק בו
בעצבנות.

הפעם הטלפון רטט. הוא ידע שהתקבלה הודעה. "מזל שהפעם שמתי שקט"
הוא העיר לעצמו במין גאווה. תוך הגנבת מבטים סביב הוא לוקח את
הסלולרי ונמנע מלפתוח אותו בזריזות, כאילו לשכנע עצמו שהכל תחת
שליטה ואין מה להלחץ. "רק עכשיו במבצע! קונים 2 כרטיסים לסרט
ברשת רב חן ומקבלים את השני מתנה!". עוד פרסומת. בניגוד לרוב
הימים בהם הוא מתעצבן על חברות הסלולרי שממסחרות ומטרידות את
האנשים בפרסומות מגוחכות כאלה, הפעם יצאה מפיו אנחת רווחה
קלה.

"בשביל מה אני בעצם צריך לנסוע עד לבאר שבע? מה כל כך מיוחד
בילדה הזאת?" הוא מתחיל לדאוג. "אולי הנסיעה הזאת הייתה טעות?
אני יכול למצוא מה שאני מחפש בבאר שבע גם אצלי בעיר, מה הטעם
להדרים כל כך?"-כאילו ניסה לשכנע עצמו לחזור מהנסיעה הזאת. הוא
ידע שהילדה הזאת מיוחדת ויש בינהם קשר מאוד חזק ואינטימי.
למרות זאת הוא עדיין הרגיש בתוכו שהצעד שהוא עושה יכול ולהיות
טעות רצינית. אולי היה עדיף להשאיר את המצב כמו שהוא ולא לנסות
לצאת להרפתקאות מיותרות. הוא מביט בסלולרי כאילו מצפה לישועה.
הלחצנים של הסלולרי נלחצים בעצבנות מדי פעם, מדליקים את האור
הקטן שמאיר את המסך החיצוני. "עברו רק 5 דקות" הוא מהרהר. לא
יכול להיות שכל מה שהוא חשב עד עתה לקח כל כך מעט זמן.

הפעם החליט לנסות ולהרגע. הוא הביט החוצה מהחלון וראה את
הבניינים המאפירים של באר שבע מתרוממים לאוויר. קצת מאיימים.
הסלולרי עדיין בידו, כאילו שמר על חפץ יקר מאוד לליבו. הסלולרי
שקשק בידייו בהתרגשות. "איך הם מסוגלים להודיע בהתרגשות כזאת
על כל הודעה? מה כל כך מיוחד בזה? לפעמים ההודעות יכולות להיות
חדשות רעות." הוא הרהר. מחשבות טיפשיות. הפעם הוא ידע שההודעה
ממנה. הוא פתח את התיבת דואר. "אני מחכה לך בתחנה. נשיקות".
בשלב זה הוא ידע שאין טעם להסתיר את ההתרגשות. הרכבת החלה להאט
לקראת עצירה בתחנת באר שבע מרכז. הוא חש את הרכבת בולמת. כל
חושיו היו מחודדים, כאילו יצא לקרב. שמא לא יעלו על צעדיו.
"אין מה לפחד, שנינו בני אדם." הוא טען בליבו.

מהחלון היה אפשר לראות את רציפי התחנה. המוני האנשים מצטופפים
להם על הרציפים, מחכים לרכבת שתבוא ותיקח אותם למקום אחר. הוא
הביט בכל האנשים האלו, מחפש אחרי מישהו, יותר נכון מישהי,
שעומדת בציפיה על הרציף ומחכה לו. הוא הביט בסלולרי שלו,
העצבנות והמתח עלו לשיאים חדשים. "אולי היא תחליט שהיא לא
רוצה? אולי דברים השתנו בחודש וחצי האחרונים? הרבה דברים
יכולים להשתבש." הוא הלחיץ עצמו במחשבות מיותרות.
"לא קרה שום דבר מיוחד כל היום. אני סתם לחוץ, הכל יהיה בסדר."
הוא מרגיע את עצמו.
הבלמים של הרכבת חרקו בקול צרימה חדה. הוא התכוון לקום, כל
האנשים מסביב אוספים את החפצים שלהם ומתכוננים לירידה מהרכבת.
כל מה שהיה עליו זה ארנק וסלולרי.

לפתע הוא קפא. הוא חש שהסלולרי שלו שוב רעד. "עוד הודעה?" הוא
תהה לעצמו. החשש שלו התגבר. לא ייתכן שהיא תשלח לו הודעה
בהתראה כל כך קצרה שוב. זה חייב להיות משהו אחר.
הוא הרים את הסלולרי, על המסך היה כתוב-"התקבלה הודעה חדשה מ-
טל אהובתי". ליבו נפל בקרבו. מזה הוא חשש. הוא פתח את הסלולרי
וקרא-"מתוק שלי איפה אתה? מחר חוגגים חצי שנה. לא ראיתי אותך
כל היום..."
הוא סגר את הסלולרי בחדות. החליט בליבו שלא יענה.
לאחר כמה שניות של שקט הוא לחש לעצמו. "אני כל כך מצטער..."