איתי זה לא נגמר. זה רק הסוף.
ואין דבר יותר כואב מלחיות.
לדעת שאתה מדבר עם חברים והם לא יכולים להבין.
לנשום אותך איתי. לכאוב אותך.
לצרוח בלי סוף כי הסוף שלך הגיע.
איתי זה לא נגמר. זה רק הסוף.
איתי זה אף פעם לא ייגמר.
הכאב הזה.
התחושה הזאת.
החור הזה.
הזיכרון שלך.
המחשבות. הרגשות. הבכי, הדמעות.
איתי זה לא עוזב אף פעם. זה לא משתחרר.
ללכת אל הקבר שלך וכל פעם מחדש לא להאמין.
זה לא הפך להיות חלק משגרה איתי, ולא חיים חדשים.
איתי אתה איננו ואני לא מסוגלת להבין.
איך פתאום הלכת. אתה בכלל מבין?
איתי הזמן לא עוזר לי להתגבר על כלום.
והכאב רק גדל כי פתאום מבינים שככה זה יהיה מעכשיו.
לבכות ולבכות גם בשקט בלי דמעות.
והשבר בפנים לעולם לא יוכל להתאחות.
אתה כבר לא כאן, איתי.
כמה שזה כואב.
אתה לא מאמין איתי כמה שזה כואב.
לאבד אותך. הבן הכי שלם.
לאהוב אותך איתי.
בלב שכל כך כואב.