ריקמי לי רקמה של עצב ביקש הבחור מן התופרת.
שים חמישייה בצד ובוא מחר, הרקמה תהיה גמורה.
אך כשבא למחרת נדהם לגלות כי התופרת כשלה לרקום
רקמה שכזאת. התופרת ביקשה סליחה והשיבה את כספו בבושה.
אמר לה הבחור,  אני חושב שאני יודע כיצד ניראת רקמה של עצב אך
איני יודע לרקום,
צבעה שחור והיא כבדה כמו משקולת ובטח ממנה פורצים סיבים חדים
אשר לא מפסיקים לגרד ולגרות. תהתה התופרת, והשיבה שים עוד
חמישייה תבוא מחר ותקבל את מבוקשך.
ואכן, חזר הבחור למחרת והתופרת מיואשת לאחר
ניסיונות כושלים לרקום רקמה של עצב. לא מצאתי צמר עבה שיהוה
את משקלה של הרקמה.

אמר לה הבחור בטון סולח, תשמרי את הכסף אצלך ותרקמי לי רקמה של
אושר.
בחיוך נענתה התופרת לבקשה וכמובן אמר תשוב מחר.
כששב למחרת תהה מדוע הרקמה שביקש הייתה בצבעים אדום, כחול,
כתום וירוק אשר בהחלט מזוהים עם אושר אך חלק נכבד מהרקמה היה
בצבע שחור שנחרץ כי זהו צבע של עצב ויגון.
שאל הבחור את התופרת מה הפשר?
ענתה לו התופרת כשתפרתי את הרקמה בצבעי אושר, נגמר
הצמר הצבעוני, והרי לא הייתי יכולה להשאיר את הרקמה חסרה אז
מילאתי את החלל הריק בצבע שחור.
ובעקבות אילתור שכזה הבנתי כיצד נראית רקמה של עצב גם היא אינה
שחורה מלאה ולא כולה מגרדת וכבדה.

ומה ההשכל שלנו צורכי הרקמות ממעשה שכזה?
להזכירכם, גם השחור אינו שחור מלא וגם שאר צבעי התשוקה
גוררים איתם צבע שחור לעיתים.