דמעותי זולגות עד זב דם ,
והכאב אינו מרפה
משחרר את חציו אל לב חלש .
ואתה , כאן מולי
מוצב בשדה הקוצים הקודר .
ואני מושיטה ידי
לחוש את מגע עורך הקטיפתי .
אך, ידי נצרבת
כלהבה קטנה באש בוערת .


ובליבי נותרה התהיה
האם לחצות את הנהר האסור ?
האם לנוע עם מכלול מכאובי ?
תהייתי אינה פוסקת
איכה אמצא תשובה ?
הלא בידי האל נתונה היא ?
או שמא פזורה היא באוויר אהבתך ?
אינני משכילה בדבר .
רצוני גורע,
משתוקק להיות עימך

נסחפת עם מי הנהר
שתחילה נדמה כי מתוקים הם
לגמתי ממעינות אהבתך .
אך, מרה היא
קודרת ,
שורפת ,
שוטפת כסערה את אהבתי .
מושכת ,
לא מרפה .
אוספת את כחותי אל תהום
מפילה את אהבתי אל מפתן .
דוחקת,
בועטת,
כעובר רך ברחם אימו
המשתוקק לצאת אל אוויר העולם
ולהכיר
את מכלול אהבותייך