אני כותבת אליך מיליון מכתבים.
אני לא שולחת אותם.
אני מחכה לתשובה.

שלא תגיע

בכל מקרה
כשאתה לא עונה,
אפילו לא שלחתי

זה כואב

הרבה אגו מציף אותי עכשיו,
תשמרי על עצמך, זה אומר לי.
אף פעם, מהרגע שפגשתי אותך, לא שמרתי על עצמי ממך,
למרות שפגעת בי
מבלי להתכוון.
לא שמרתי, ולא היה אכפת לי שכואב,
עכשיו אכפת
בראש שלי המשפט
שאמרת "בא לי להוריד לך פטיש בראש"
כשהערתי אותך בבוקר.
הרבה זעם אתה מחזיק כלפיי

זה מה שכואב

אולי התכוונת רק לאותו הבוקר
אולי לכל הבקרים
אבל לאורך כל שיחות הבוקר שלנו, הרגשתי שזה הדבר המיוחד
שלנו, והרגשתי כאילו אתה אוהב את זה גם, והרגשתי שאתה שמח
לשמוע אותי בבוקר,
שממש תפס אותי לא מוכנה הזעם הזה,
המשפט הזה
האלים הזה
ויש לי פסיכולוגיות, יש לי רעיונות - למה אתה כל כך זועם
אבל למה לעזאזל זה משנה.
אתה זועם, ומתוך הזעם הזה
אתה מדבר אליי,
מאחר אליי,
חושב עליי,
הכול הכול מתוך הזעם הזה

וזה שאני לא שולחת - זה לא תירוץ, תענה לי תענה לי
עד יומי האחרון אני לא רוצה להתקשר אליך לפני הצהריים
שלא תכעס
שלא תמאס
שלא תפגע בי
ושייוותר לי משהו, אולי כבוד עצמי
אני לא זוכרת אותי זקוקה לכבוד עצמי
כבר שנים
עד לשיחה ההיא עם הפטיש בראש
השיחה ההיא עם הפטיש בראש
שינתה הכול
לא יכולה להוציא מהראש
את הפטיש
הוא בפנים
חזק חזק
הכית
ועכשיו אתה פגוע, ומבקש שאנחם, שאתנצל, שאעטוף אותך וארפא
אותך, ממני.

אבל אני כואבת

עוד מאז, עוד מהפטיש, וגם מהאחת
שאיתה אתה שוכב עכשיו
ולא מספר לי.
אתה לא מאחר אליה, נכנס בדיוק בזמן,
נכנס ברוך ובכוח, כמו כשהיית אתי,
יפה ומלא בטחון עצמי
וגם מבקש אותה "חבקי אותי",
החזיקי אותי חזק, יותר חזק,
עולה למעלה, מתהפך, שומר על ניקיון וסטריליות, רוקד
עירום בחדר, אומר לה
כמה היא יפה, איזו נסיכה היא, אומר לה איך אתה לא מאמין
שהיא פה אתך בחדר, זול, הכול זול כלכך
איתה זה זול,
ואיתי זה זול,
שיחות זולות בבוקר,
פטיש בראש בבוקר,
חזרות זולות על שירים זולים,
אני בוכה ואתה רואה רק עיניים אדומות,
גרון ניחר,
צלילים נתקעים במעצור

כלום אני לא אומרת לך מאז הפטיש הזה
ניפצת