עדו הוא קוסם. ככה הוא אמר לי בפעם הראשונה שבאתי אליו לחדר.
הוא לא שאל מה השם שלי, כי הוא ידע בגלל שהילדים האחרים דיברו
עליי והילד שאיתו החדר אמר לו שאני באה כל יום שני ורביעי. אחר
כך, כשהוא נהיה יותר חלש ורזה וכמעט בכל הזמן ישן, נתנו לו חדר
לבד, גם בגלל החיידקים, אבל בהתחלה הוא היה עם ילד אחר, גם
אותו הכרתי עד שהוא השתחרר, ולפעמים הוא עוד כותב לי מכתבים,
מספר לי איך זה ללמוד בבית-ספר ואיך הילדים בכיתה מחליקים
ידיים בתורות על השיער הקוצני שצומח לו עכשיו מהקרחת.
עדו סיפר לי שהיה לו ניתוח, השני, ושבגלל שלא הצליחו שמו אותו
במחלקה, למרות שכבר ידעתי את כל זה ממה שהיה כתוב בתיק שלו,
בכתב המסובך של הרופאים. תמיד נתנו לי לקרוא את התיקים של
הילדים לפני שפגשתי אותם, היה להם מין פחד כזה שיקרו אי
נעימויות בגלל חוסר ידיעה, או משהו כזה. לי לא ממש היה אכפת מה
היה כתוב שם, חלק בגלל שלא תמיד היתה לי סבלנות לפענח את הכתב
של הרופאים, שהם תמיד ממהרים, אבל רוב הילדים סיפרו בכל מקרה,
אז תמיד ידעתי.
אחרי הניתוח השני של עדו הם החליטו שהוא צריך עירוי כל יום,
ובגלל זה השאירו אותו. הוא אמר שדווקא כיף לו, כי ככה הרבה
אנשים באים לבקר אותו, גם חברים שלו מהכיתה, וגם אני, וגם
משפחה רחוקה שהוא רואה רק בחגים ובפגישות של פעם בשנה, וגם ככה
הוא לא כל כך נהנה ללמוד בבית-ספר, במיוחד עכשיו כשהתחילו
ללמוד שברים וכל זה. בהתחלה הוא אפילו היה עושה קצת שיעורי בית
שהחברים שלו הביאו ביחד עם הברכות מהילדים והמורה, אבל אחרי
שבועיים או שלושה נמאס לו מזה, והוא העדיף לצייר במקום לפתור
תרגילים בחוברת הירוקה. הקסם של עדו היה בציורים. הוא דווקא לא
צייר כל כך יפה, די רגיל לילדים בגיל שלו, וכבר ראיתי בזמן
שאני מתנדבת במחלקה ילדים קטנים שציירו יותר יפה, מרוב שהיה
להם שם זמן להתאמן וכל זה. אבל עדו לא רצה לצייר יפה. הוא אהב
את איך שהוא צייר, עם האנשי מקל הקטנים והארוכים שהוא קרא להם
אנשי עדו, כי כמו שהוא אמר, הם היו כמוהו, שחומים ורזים
וקירחים.
והאמת שדווקא היה יפה לו הקרחת. היה לו ראש חלק כזה, עגול,
ובגלל שהעור שלו היה שחום ולא לבן, לא ראו לו את כל הורידים
דרך העור של הגולגולת, אז זה היה יפה. עם הקרחת והעיניים
החומות הגדולות שלו הוא הזכיר לי לפעמים את הילדים ההודים
שתמיד רואים בתצלומים של נשיונל ג'יאוגרפיק, עם העצמות הבולטות
והבטן הנפוחה והעיניים עצובות מרעב. העצמות של עדו לא היו
בולטות ולא היתה לו בטן נפוחה, והעיניים שלו תמיד תמיד היו
שמחות.
בפעם הראשונה שעדו צייר לי ציור וראיתי את הקסם שלו, חשבתי
שפשוט יש לו טושים מיוחדים, או שהוא עשה מין טריק כזה עם חורים
בדף, כי האנשי מקל שלו לא הפסיקו לזוז, וגם דברים אחרים מסביב.
הוא צייר שם אותי עם הכלבה שלי, שסיפרתי לו עליה, רצות על גבעה
עם פרחים ואני זורקת לה מקל והיא תופסת. הכלבה ממקלות שבציור
כל הזמן רצה לקצה של הדף וחזרה עם המקל האדום והזנב הקצר שלה
מכשכש, עד שאני-ממקל זרקתי לה אותו חזרה, ואז היא שוב רצה.
בציור הזה לא יכולתי להפסיק להסתכל, ואחר כך למדתי שזה הקסם
שיש לו בציורים, שאי אפשר לא להסתכל עליהם ולחשוב עליהם ולחשוב
מה הוא חשב כשהוא צייר אותם, ושתמיד הדמויות שלו ממקל נראו כל
כך שמחות, למרות שלא היו להם פנים בכלל.
בפעם הראשונה שראיתי את ההורים של עדו זה היה שעה אחרי שפגשתי
אותו, כשאבא שלו חזר מהפישה החשובה שלו אחרי שעדו אמר לו שהוא
יכול להישאר שעתיים לבד כי הוא גדול. אחר כך, כשראיתי גם את
אמא שלו, הבנתי למה הוא תמיד מצייר אני מקל בצבע חום, כי גם
ההורים שלו נראו ככה, רזים ושחומים וקירחים, חוץ מאמא שלו,
שהיה לה שיער שחור שהגיע עד הכתפיים בערך ותמיד נדבק לה
לאוזניים. בפעם הראשונה שהם דיברו אליי זה היה בפעם השלישית
שבאתי לעדו, ביום רביעי, האמא שלו ישבה שם, שחומה ורזה וארוכה
ועם עיניים חומות עצובות וכוס קפה מנייר ביד, ועדו ביקש שהיא
תצא קצת החוצה, גם כי היא צריכה קצת לנשום אוויר צח, אבל בעיקר
כי הוא רוצה לדבר איתי לבד. אחר כך, כשיצאתי החוצה מהחדר שלו
עם ציור של אמא שלו שהוא נתן לי, שגם בו היא נראית עצובה למרות
שאין לה עיניים, וגם שם היא שותה קפה כל הזמן מכוס של נייר
מהמכונה, ראיתי שהיא בכלל לא יצאה החוצה ובעצם חיכתה ליד הדלת
כל הזמן. היה לה ספר ביד, כאילו שהיא ניסתה לקרוא אבל לא
הצליחה מהעצב שבעיניים. והיא אמרה לי שתודה שאני באה כי עדו
נורא שמח בגלל זה והוא מדבר עליי המון. אמרתי לה שעדו שמח בכל
מקרה אבל גם לי כיף להיות איתו, ובכלל, יש לו את הקסם שלו אז
הוא תמיד שמח. ואמא של עדו אמרה, והעיניים שלה נהיו מין נוצצות
בצורה מוזרה כזאת, רחוקה, כשהיא דיברה על זה, שבאמת הקסם שלו
עושה את כולם שמחים, ומזל שהוא כזה ילד חכם. וכמעט רציתי להגיד
לה, אבל בסוף לא אמרתי, שהוא בכלל לא ילד, הוא איש.
בבוקר של הניתוח השלישי שלו ראיתי אותו כשבא אליו האיש המרדים,
והוא ביקש ממנו לחכות קצת עם המחט, ומהר מהר הוא צייר לי ציור
על דף של מחברת, עם ילד-מקל ששוכב על מיטה של בית-חולים ויש לו
עירוי שמחובר באינפוזיה ליד, ועם היד השניה הוא מנופף לי לשלום
ומסמן לי לבוא קרוב. בערב כשחזרתי הביתה, אחרי שהוא כבר יצא
מהניתוח והיה בסדר אבל עדיין לא הצליחו, תליתי את הציור על
הקיר שליד המיטה שלו, עם כל הציורים האחרים שלו. אהבתי את
הציורים שלו שם, כי הם תמיד זזו וחייכו אליי ועשו אותי שמחה.
קצת לפני הניתוח השישי של עדו, כשכבר קבעו לו תאריך והקרחת שלו
קצת התחילה להחוויר מרוב שלא חיממה אותה שמש כל כך הרבה זמן,
הוא ביקש ממני שבפעם הבאה שאני באה שאביא איתי את הכלבה שלי.
אמרתי לו שאסור להכניס כלבים למחלקה, ושאסור לו לצאת מהבידוד,
אבל הוא אמר שהוא רק רוצה להסתכל עליה ולעשות לה שלום מהחלון.
אז הבאתי אותה. הלכתי מסביב לבניין עד מתחת לחדר של עדו,
ואמרתי לה לשבת כשהפנים שלה בכיוון של החלון. עדו חייך כשהוא
ראה אותה, והוא דפק על החלון וקרא לה ונופף לה ביד, וכשהיא
ראתה אותו היא גם שמחה, וכשכשה בזנב כמו בציור הראשון ההוא
שהוא צייר לי.
אחרי שגם הניתוח השביעי עבר והיתה לעדו עוד צלקת בבטן, הוא
סיפר לי שהוא אמר להורים שלו שלא יהיו איתו כל הזמן ושילכו קצת
הביתה וגם ישנו שם, כי כל הזמן יש להם פנים עצובות כשהם
מסתכלים עליו, וזה עושה לו קשה להיות שמח, ולי בכלל אין פנים
עצובות אף פעם, אז הוא מעדיף להיות איתי. בתקופה ההיא הייתי
באה שלוש פעמים בשבוע, ופעם אחת רק בשביל להיות עם עדו, כי הוא
כבר היה בחדר שלו לבד בבידוד, וההורים שלו קצת הקשיבו לו ובאו
רק לכמה שעות בכל יום, והחברים שלו מהכיתה כבר מזמן לא היו
באים, אפילו בחופש הגדול כשהיה להם זמן. עדו לא היה לבד, וגם
כשהוא נשאר לבד בחדר הוא לא היה לבד, כי תמיד היה לו הקסם שלו
והציורים שלו ולהסתכל מהחלון החוצה לרחוב של הבית-חולים, שגם
את זה הוא מאוד אהב, בעיקר בימים עם הגשם, ולראות איך אנשים
רצים מהר לתוך בניינים והמטריות שלהם מתהפכות ברוח.
ביום אחרי שרפי אמר לי שהוא רוצה להתחתן, ואני אמרתי לו שהגיע
הזמן כי אנחנו ביחד כבר ארבע שנים, אמרתי את זה לעדו, והוא אמר
שהוא יודע שאני רוצה שהוא יבוא לחתונה אבל גם שהוא לא יוכל
לבוא. הוא לא אמר לי למה, והוא גם לא ידע, כי באותו זמן הוא
כבר לא היה בבידוד, ולמרות שהוא היה כל הזמן עם אינפוזיה היה
לו חדר רגיל, אבל לבד. ביום שאחרי שסיפרתי לו הוא נתן לי ציור
שהוא צייר בלילה. הוא אמר שהוא רצה לצייר אותנו בחתונה, ושהוא
רצה שהחתן-מקל והכלה-מקל עם השמלה ירקדו על הדף, אבל הכלה כל
הזמן נשארה נשארה עומדת וירדו לה דמעות שחורות על השמלה. הוא
היה רק טיפונת עצוב כשהוא אמר שהקסם לא ממש עבד לו בציור הזה.
אבל לקחתי את הציור בכל מקרה, ותליתי אותו בפינה הגבוהה של
הקיר ליד המיטה שלי, וחשבתי שלפעמים בלילה הדמעות של הכלה-מקל
שהיא אני מטפטפות לה על המלה ויורדות למטה עד אליי. כמה חודשים
אחר כך, אחרי שרפי עף מהאופנוע שלו כשהתנגשה בו סיטרואן, ואמר
שבזמן שהוא עף באוויר ולא כאב לו כלום היתה לו הארה, ושהוא
מוכרח עכשיו לנסוע לתאילנד ולהצטרף למנזר, אז הבנתי למה
הכלה-מקל בציור של עדו לא רקדה.
עדו ואני חברים. הוא אף פעם לא אמר את זה, כי הוא חשב שזה
יעליב אותי, או שאני אתבייש להגיד שיש לי חבר שהוא ילד, אבל זה
לא נכון. עדו הוא אולי החבר הכי טוב שהיה לי, וגם הכלבה שלי
חושבת ככה, למרות שהיא תמיד ראתה אותו רק דרך החלון והוא אף
פעם לא ליטף אותה ולא אמר לה שום דבר. אז כבר לא התנדבתי
במחלקה, כי כבר לא היה לי כל כך זמן, אבל עדיין באתי מתי
שיכולתי כדי לבקר את עדו, ולפעמים עם הכלבה, כי הבטחתי לו שאני
אבוא עד שהוא יצא משם, וגם אחר כך.
בערב שלפני הניתוח השמיני שלו, עדו היה קצת שקט מהרגיל, אבל גם
יותר שמח. הוא אמר לי שהוא כבר די עייף מלהיות בבית-חולים,
ושהוא היה מעדיף לחזור לגור בבית שלו עם ההורים, אבל הוא יודע
שאי אפשר, ולכן הוא פשוט ילך, בלי שאף אחד יידע. הוא אמר לי
שהגיע הזמן שלו לעשות את הקסם האחרון, ושהוא תמיד רצה לטייל
בהרים ולראות מה יש בעולם. קצת ידעתי למה הוא מתכוון, אבל לא
ידעתי אם הוא באמת יכול לעשות את זה. אמרתי לו את זה, וגם שאם
אנשים יראו אותו ככה קירח ורזה ושחום הם יידעו מאיפה הוא בא,
ושיהיה לו קשה ככה לטייל בעולם בלי שמישהו יגלה אותו ויחזיר
אותו לחדר של המחלקה. אז הוא חייך ואמר לי שהוא מצא דרך שאף
אחד לא יראה אותו, אף פעם, ושזה קסם, ואסור לי לגלות לאף אחד.
קצת לפני שיצאתי הוא קרא לי שוב, והוא אמר לי שבמחלקה הם
יודעים שצריך להתקשר גם אליי כשזה יקרה, ואז הוא חייך שוב,
חיוך גדול ורחב ומלא בציפיה, ואני הלכתי. במסדרון ראיתי שוב את
אמא שלו עם העיניים העצובות, אבל הבטחתי לא לספר לאף אחד על
הקסם של עדו, וגם לא ידעתי אם זה יעשה אותה שמחה או רק יותר
עצובה, אז לא סיפרתי.
בבוקר צלצל הטלפון, ולא עניתי, כי ידעתי שזה הם ומה הם רוצים
להגיד לי. אבל כשהלכתי לחדר שלי אחר כך, ראיתי שכל הציורים מעל
המיטה שלי הפסיקו לזוז. בפעם הבאה שהם התקשרו, אחרי כמה דקות,
כבר עניתי, והם רצו שאני אבוא. כשהגעתי, הם אמרו לי שהוא הלך,
למרות שכבר ידעתי, והם גם אמרו לי בטלפון. הם אמרו גם שעדו
השאיר לי משהו, אז הלכתי לחדר שלו כדי לראות. המיטה שלו היתה
ריקה, והוא כבר לא היה שם, והיה שם מישהו שידעתי שהוא סבא של
עדו, איש מבוגר ורזה ושחום עם קרחת וקצת זקן, ועיניים אדומות
ונפוחות שלא בכו, והוא אסף את כל הדברים שעדו השאיר אחריו לתוך
מזוודה חומה עם גלגלים. רק את הדף שעל המיטה הוא לא לקח, וזה
היה בשבילי, הציור האחרון שעדו השאיר לי. הוא צייר שם בית,
והרים מסביב, ושמש זורחת מתוך עננים, וילד-מקל שחום ורזה
וקירח, מעופף מסביב לבית כמו ציפור, מנופף בידיים כמו כנפיים
וכל הזמן מסתכל עליי ומחייך.
תליתי את הציור שלו מול המיטה שלי, כדי שכל פעם בבוקר אני אזכר
בו, לא שהייתי שוכחת, אבל שהוא יידע. לפעמים זה גם עושה אותי
קצת עצובה, אבל אני תמיד נזכרת בחיוך הזה שהיה לו כשהוא קרא לי
מהדלת, שהוא יודע איזו הרפקתה מחכה לו עכשיו והוא לא יכול
לחכות להגיע לשם. זה הקסם היחיד שלו שעוד עובד, אבל כמו שהוא
אמר, הקסם האחרון הוא תמיד הכי חזק.