נעשה קצת יותר נעים בשעות הבוקר המאוחרות ואני מחליטה לכבס את
לבני, תחתונים, חזיות וחולצות קצרות. עצם הכיבוס שנעשה בכיור,
נותן לי תחושה טובה, של ניקיון. לא רק ניקיון הבגדים, אלא גם
ניקיון הנפש והגוף.
חדר האמבטיה הוא די גדול, רק בלי אמבטיה, יש כיור, שירותים
ומקלחת. מסביב וברצפה אריחים לבנים. אך הדירה עצמה אינה גדולה,
ולכן יש לי מתלה קטן ששם אחרי הכביסה אני תולה. המתלה נמצא
בחדר השינה.
הדירה היא די מעופשת, קצת חסרת אוויר, חסרת מנוחה אני מרגישה
בתוכה, שכן אני לבדי בדירה הקטנה. אור קצת זורם מחלונות לא
מרובים המסתובבים בדירה ומאוורר תקרה מפזר אוויר אשר אמור לקרר
אותי, אך אגלי זיעה מצטברים על פניי וצווארי.
אני מתיישבת בספה ירוקה שנמצאת מול הטלוויזיה. מדליקה את
הטלוויזיה ומתחילה להעביר תחנות, בוהה במה שיש לבהות ומנסה
להעביר את הזמן.
בזמן אחר הייתי כותבת, כן, אני כותבת סיפורים לעיתונים, לפעמים
אף כתבות על דברים מעניינים שקורים בעיר. אך איני מסוגלת
לחשוב. החום הגדול ששורר בדירה חודר ללשד עצמותיי ומכסה את
מוחי בתעתועים לא נסבלים.
בסלון הקטן ישנן תמונות, אשר אני ציירתי אותם. לא מבינה איך
הצלחתי לצייר אותן, אם אנסה עכשיו לצייר לא אצליח, ציירתי אותן
כאשר הייתי תלמידת בית ספר. החלטתי שאם התשוקה לציור היא לא
גדולה מספיק, כנראה לא אהיה ציירת.
אהבתי למילה הכתובה היתה מגיל צעיר. אם לא אפתח ספר פעם ביום
לפחות, כנראה שלא אכיר את עצמי.
שקט בדירה, למרות הרעש המזמזם של הטלוויזיה. מעין שקט של אוויר
עומד ושל נשימתי הקצובה. אף אורח לא אמור להגיע, גם לא חברה גם
לא ידיד וגם לא המשפחה.
משפחתי אינה גרה כל כך רחוק ממני, אך אם כבר אני נוסעת אליהם,
מבקרת אותם עם הכביסה המלוכלכת שלי, תירוץ לבוא לפגוש את הוריי
(כביסה שאין בכוחי לכבס בעצמי, וכמו שכבר הבהרתי, הכביסה היא
רק תירוץ).
לפעמים, כשאני מתעוררת מוקדם בבוקר, כמו היום כשהתעוררתי, עולה
בי מחשבה נוגה, איך כאשר הייתי ילדה קטנה, אהבתי לשמוע את
הוריי שהתעוררו מוקדם ביום שבת, מדברים ואוכלים במטבח ארוחת
בוקר. ניסיתי בזמנו להתעורר יחד איתם כדי שאוכל לראות אותם,
לחוש אותם בבוקר, רק שלושתנו, בלי שאר האחים ואז פשוט להיות שם
איתם, ליהנות מחברתם ולהרגיש אותם פן יאבד הרגע הזה לנצח.
לרוב, לא הצלחתי לעשות זאת. עד שכבר התעוררתי והגעתי למטבח כל
אחד היה מתפזר לענייניו, אבי - לכיסוח הדשא או עבודות שונות
בחצר ואימי לסדר את הבית. אך קרה פה ושם שהצלחתי לגנוב דקה או
שתיים של שיתוף ואז הייתי סתם יושבת ומקשיבה למילותיהם.
עכשיו גם יום שבת, יום שנע באיטיות ונמרח בכל דקה ודקה. איני
אוהבת סופי שבוע. הם מעציבים אותי, כאילו הכל עצר מלכת ודממה
דקה יורדת על הארץ, נספגת באיטיות בחדרים ובחללים.
לפעמים בשבתות אני מסתובבת ברחוב קצת, גם באיטיות מעושה, מניחה
לרגליי לטפוף על המדרכה ולהרגיש את קשיותה.
אני צריכה להגיש סיפור למקומון ששייך לעיר בה אני גרה. הסיפור
אינו ארוך במיוחד ומספר על בחורה עיוורת שפגשתי והוקסמתי ממנה
ומאישיותה. בעצם, היא אינה עיוורת לחלוטין, יש לה כפל בראייה,
היא רואה הכל כפול כשהיא מסתכלת, אך גם אותו מבט בעיניה הינו
מטושטש בשבילה. יש לה גם בעיית נכות.
לא ראיתי נפש כל כך אמיצה ממנה, המנסה בכוח לחיות חיים
נורמאלים עד כמה שאפשר, חוזקה הנפשי הפתיע אותי, עד שברוב
השתוממותי ראיתי את עצמי מקנאה בה על כך שהיא מאושרת במה שיש
ולא מתרעמת על כל העולם.
אין אני אומרת שאני כועסת על העולם, אולי רק על חצי ממנו.
חיי גדושים בסיפורים ובכתבות, אך חיי האישיים בשפל, שפל שאין
כמותו. לא נותנת לאף אחד להביט למסתרי נפשי, להיכנס לתוכי תוכי
ולהרגיש ביחד את אותו ביחד שאני מצפה לו ומקווה לו, אך הוא לא
מגיע. כי כולי חיצים, קוצים דוקרים, כקיפוד החושש להתקפות
האוייב, אשר ברובן הן מדומות. כי בעצם אני נלחמת בעצמי ורוב
הזמן אני מפסידה.
היום לא יצאתי עוד החוצה, לטעום את טעם השבת ולקבלה. אולי אסע
להוריי לארוחת צהריים, אך גם זה כבר מאוס בעיניי.
אני מחליטה לנסוע במכוניתי ולטייל קצת. לובשת על עצמי שמלה
אוורירית, מתאפרת קצת, נועלת סנדלים נוחים ויוצאת להפליג
במכונית.
הדרך שקטה ורק באוטו הרדיו מנגן את שיריו. אין אנשים רבים
בחוץ, פה ושם ילדים הולכים או נוסעים באופניים.
אני מחליטה לנסוע לבית קפה קרוב, שם אשתה קפה ואקרא עיתון
ששמתי במכונית למקרה שאעצור במקום כלשהו.
בית הקפה להפתעתי גדוש באנשים, אני נכנסת פנימה לחדר הממוזג
ומתמזגת עם החדר.
כך יום השבת עובר בעצלתיים, בטח אחרי שאעזוב את בית הקפה,
אתפתה לנסוע להוריי, לראותם, להרגיש אותם ואת ביתם שהיה פעם
ביתי.
אולי את ארוחת הבוקר פספסתי אצלם ואולי כבר לא אקום ביחד איתם
ליום חדש, אולי כבר זה לא ממש ביתי, אך ההגעה לביתם היא כמו
להסיר ווילון מחלון, ואחרי כן לפתוח אותו, כדי שהאור יחדור ואז
הכל פורח , הכל בסדר, מעין אשליות קטנות מתובלות וטעימות
לצפייה.
לאחר שאני מסיימת לשבת בבית הקפה, אני מחליטה לחזור לדירתי. שם
לא מחכה לי אף אחד עם ווילון וחלון פתוחים.
והכביסה המלוכלכת זועקת לי שאסע, אך אני בשלי. אעביר את השבת
בשכיבה על הצד, רק לעבור את היום הזה ולהמשיך הלאה. אולי מחר
אכיר מישהו חדש שלא קשור לסיפוריי, מישהו בשר ודם, שבו קוציי
לא יידבקו, אלא יקבלו אותו בחום ויישברו תחת המגע הרך של ידיים
אוהבות ופנים צוחקות.
באין תקווה, הכל נשבר ומנותץ, לכן התקווה עדיין פועמת בי
וממשיכה הלאה.
שעת דמדומים יורדת על השכונה, אני מדליקה אור במטבח ומכינה לי
ארוחה קלה לאכילה. איני אוהבת לאכול הרבה בשבת, מרגישה כבלון
שלאט לאט יוצא לו האוויר ואיני יכולה להכיל את כמות גדולה של
מזון, פן יתפח הבלון ויתפוצץ.
אני מביטה החוצה ורואה שגם בחוץ כבר אורות הרחוב דולקים ואנשים
עטויי כיפות הולכים במורד של הכביש, מדברים חרישית ביניהם
וצעדיהם נחושים ובטוחים.
אני שמה מוזיקה קלילה, נוגה, החלונות הגבוהים, נותנת לקולות
להתמזג עם החלל של החדר.
אני בודקת אם הלבנים התייבשו, אך הם מסרבים להסיר מעליהם את
הרטיבות ופה ושם בקצוות עדיין לח, כך שיש עוד זמן עד שיתיבשו.

עוד יום עובר לו, אולי סתם יום, לא רק יום שבת מסויים או מיוחד
במינו.
ברוך בואך שבוע חדש, היכנס נא אל ביתי והרווה אותו, למען ינעמו
מנגינותיו והליכותיו.