היא לא רצתה ללכת לישון. כבר שלושה ימים שהיא מחכה לטלפון
שיצלצל. כבר שלושה ימים שהיא אוכלת אצבעות ושותה עצבים. כבר
שלושה ימים שהיא לא מרשה לעצמה לישון יותר משינה קלה צמודה
למכשיר האפור והשקט שלה. המחסור בשינה התחיל להשפיע עליה.
עשרות פעמים היא בדקה שהמכשיר תקין, ותמיד מיד התחרטה ופחדה
שבדיוק הרגע הוא התקשר ובגלל הבדיקה שלה היא פיספסה אותו. אבל
חמש דקות מאוחר יותר היא לא יכלה לשלוט בעצמה ובדקה אותו שוב.

כבר שלושה ימים שהיא לא מעזה לצאת מהבית, לא מעזה להתקלח,
בקושי מרשה לעצמה להכין אוכל או ללכת לשירותים. כבר שלושה ימים
שהחיים שלה בהמתנה. כבר שלושה ימים שאין לה חיים. היא כבר
מכירה את מכשיר הטלפון הזה יותר טוב מאשר את הפנים שלה, יותר
טוב מאשר את הפנים שלו. היא יודעת איך הוא נראה מכל זוית
אפשרית, בכל תאורה אפשרית ובכל תנוחה אפשרית. היא יכולה לעצום
עיניים ולראות בדיוק את הצורה של הכתם הצהוב הקטן שיש על
השפורפרת, או את המראה של הכפתור 9 בשקיעה. היא יכולה, אבל היא
לא, כי אסור לה לעצום עיניים. אסור לה להירדם. אם היא תירדם
אולי הצלצול של הטלפון לא יעיר אותה והיא תפספס את השיחה. אסור
לה לפספס את השיחה. אסור. הרי מה אם הוא יתייאש ולא ייתקשר
שוב? היא לא יכלה לסבול את המחשבה הזאת.

כבר שלושה ימים שהמחשבה הזאת מרחפת מסביב הראש שלה, מזמזמת. מה
אם תפספסי אותו? מה אם הוא לא ייתקשר שוב? מה אם הוא יתייאש
ממך? מה אם הוא ייתאכזב? וזה לא עזב אותה. ככל שהזמן עבר
הזמזום התחזק. היא התחילה לחשוב שאולי הוא התקשר והיא פספסה
אותו. היא ניסתה לחשוב על כל הזדמנות שהייתה לטלפון לצלצל בלי
שהיא תשמע, על כל חצי סיכוי שהוא התקשר אבל הקו בדיוק היה
תפוס. היא המציאה בשבילו תירוצים, כדי להימנע מהמחשבה שבאמת
הניעה אותה לאובססיה הזאתי.
המחשבה שיכלה בקלות לגרום לה לאבד כל שריד של שפיות. המחשבה
שקרה לו משהו.

לא, אסור לה לחשוב את זה. אסור. הוא הבטיח שהוא ייתקשר, והיא
האמינה. הוא לא יישקר לה. הוא גם לא יפר הבטחות. הוא הזהיר
אותה מראש שזה יכול לקחת קצת זמן. הוא הרי צריך להגיע, להתמקם,
להסתדר ורק אז הוא ייתקשר. אבל לא יכול להיות שזה לוקח שלושה
ימים, נכון?! נכון? היא כבר לא הייתה בטוחה. היא כבר לא הייתה
בטוחה בשום דבר. כרגע מישהו יכול לבוא ולהגיד לה שמחר השמש
תזרח במערב ותשקע בצפון והיא תקבל את זה. היא לא יכלה לעמוד
בהמתנה הזאת עוד הרבה זמן.

כבר שלושה ימים שכל פעם שהטלפון מצלצל היא מזנקת עליו כאילו
שמדובר בתינוק שלה שעומד ליפול. כבר שלושה ימים שכל פעם,
בשנייה שבין הרמת השפורפרת לדיבור, היא עושה מאמצים עילאיים
כדי להישמע רגועה. היא הרי לא רוצה שהוא יחשוב שהיא ישבה כל
הזמן וחיכתה לשיחה שלו. היא לא רצתה שהוא ידע. ובכל פעם היא
מתאכזבת מחדש כשהיא שומעת את הקול מהצד השני של הקו. זה כבר לא
משנה מי זה או מה יש לו לומר, כי זה לא הוא. יכולים להתקשר
אליה ממפעל הפיס ולהגיד לה שהיא זכתה בלוטו, זה יהיה חסר
משמעות בשבילה, לפחות עד שהוא יתקשר.

כבר שלושה ימים שהיא לא מוכנה לדבר עם אנשים. כל מי שמתקשר
מקבל ממנה את היחס הכי קר שהיא יכולה לתת בלי ממש לפגוע בו. כל
שיחה מצומצמת למינימום האפשרי. לאנשים שהיא לא מכירה היא מנתקת
בפרצוף. כבר לא אכפת לה. לא אכפת לה אם יש עכשיו מבצע והיא
יכולה לחסוך המון כסף, לא אכפת לה אם היא יכולה להשתתף בסקר
ולהשפיע, לא אכפת לה אם הפקיד בבנק רוצה שהיא תחתום על מסגרת
אשראי. זה לא חלק מהחיים שלה כרגע. כרגע בחיים שלה יש רק שלושה
דברים, הוא, הטלפון וההמתנה. היא לא מוכנה לתת פתח לשום דבר
אחר שאולי יסיח את דעתה. אסור לה.

ואז צלצול. לרגע היא לא הייתה בטוחה אם היא שמעה את זה או
דמיינה. ואז עוד צלצול. הפעם היא כבר הייתה בטוחה שהיא לא
מדמיינת. היא התלבטה לחצי שניה אם זה הוא או לא. אח"כ היא
התלבטה מה עדיף לה לחשוב, אם עדיף לה לחשוב שזה הוא ולהסתכן
באכזבה, או לחשוב שזה לא הוא ולהיות מופתעת. היא לא הספיקה
להגיע להחלטה. עוד צלצול. אסור לה לפספס אותו. היא הרימה
במהירות את השפורפרת, עצרה אותה באמצע הדרך, שאיפה, נשיפה,
אוזן.

"הלו, אימא? את שם? את שומעת? אני בסדר. הגעתי לניו דלהי, הכל
בסדר."

הוא בסדר. ואפילו יותר חשוב מזה שהוא בסדר, הוא התקשר.