אותו היום נפתח כמו כל אלו שלפניו, בנשיקותיה העדינות של
אורייתא שבישרו לי כי החמה הנצה והארץ שבה להתחמם. ניסיתי
להתחמק ממנה, להתכרבל עמוק מתחת לשמיכה ולגנוב כמו אביון עוד
דקת שינה או שניים, אבל היא השיגה אותי, מצחקקת "קום כבר,
עצלן, אתה תפספס את כל היום."
"לא תאמין איזה חלום מוזר היה לי," היא סיפרה. אמרתי לה, "אולי
תכיני לי קפה?".
"חלמתי שאתה בשוק, נושא ונותן כדרכך, ופתאום עובר מולך סוחר.
אתה פונה עליו, ורואה בקרון שלו סחורה ממש משונה. אתה יודע
מה?" לא ידעתי מה.
"אותי!" "אותך?" "כן. אבל אתה עוד לא מכיר אותי, בחלום. כמובן,
אתה מתאהב בי במבט ראשון, אבל הסוחר דורש עבורי מחיר מוגזם
לחלוטין. הוא רוצה את הכליות שלך."
"ואני נותן לו." "לא יודעת. החלום נגמר לפני שגמרת להתמקח."
היא היית קצת בשקט. "אבל היית נותן?"
"בשבילך, גם כבד וחצי טחול. עכשיו בבקשה, אני מתחנן, תכיני לי
קפה!"
היא חייכה לאור תלותי בה והלכה להרתיח קומקום.

לאחר התארגנויות מינימאליות לקחתי את השק ויצאתי מבקתתנו
הזעירה. מחזה הים ההומה, אפילו בשעה זו של שחר, ומלח האוויר
הכו בי. אך לא היה זמן להתבשם; עליתי על מסילות הברזל הנטושות
בדרך אל העיר.
התפרנסנו מאיסוף מציאות שנסחפו אל החוף ומכירתם בשוק הפשפשים.
העול נפל בעיקר על כתפי, היות ואורייתא שנאה את שוק הפשפשים
ולא הסכימה להראות בציבור. בימים כתקנם היינו אוספים אסיפות
יחד בערב, וביום אני הייתי מוכר והיא הייתה מבשלת ומחכה לי.
היינו רווים מכך נחת אין קץ; אני הייתי מוצא שמלה ואורג לה
במקום סיפור על האישה שלה היא הייתה שייכת והנסיבות המשעשעות
בהם איבדה אותה; היא הייתה צוחקת וקוראת לי טיפשון ומציינת את
קווי הדמיון בין השמלה לגיזת צמר שנסחפה אלינו בשבוע שעבר.
אולם מאז שהמלך הזקן ההוא, כסיל, עלה לשלטון, הפרנסה נדחקה
בכול הפינות. כעת אני סוחב את הסחורה אל העיר ומוכר מבוקר עד
ליל, והיא אוספת אבידות לבדה ולערב אנו מזמינים מזון מהיר
וממאיר מן העיר. שיחותינו היו נחמה. בלילות שרה לי שירים רכים
וכואבים עד שנרדמתי.
הגעתי לדוכן שלי כעבור כשלושת-רבעי שעה ופרשתי את הסחורה. מאז
שכסיל עלה לשלטון אנשים הפסיקו לאבד צרורות ופיסות נייר,
התחילו לאבד רק מרגליות ויהלומים כסופים. מה לפשפשים ולאבני
חן. הם מביטים בי ברחמים ועוברים הלאה. הפשפשים לא מזהים שאני
אדם; הם חושבים את כול העולם פשפשים כמוהם. או שסוברים שכולם
הם בני אדם, אני כבר לא בטוח שיש הבדל. העיר שלהם מצחינה
ומלוכלכת, אבל הם כמעט ולא שמים לב, כי סוף כל סוף יש להם טווח
ראייה של איזה מיקרון. אני עומד בין עוד כמיליון או שניים
שוכרים וצועק את צעקתי בין צעקותיהם. כל אחד מתקשט כדרכו, כל
אחד ממציא איזה שלט מחודש. אין לאיש סיכוי לשמוע. לא מכרתי
באותו יום כמעט כלום.
כששבתי הביתה עם רדת החמה ראיתי בגבעה שממולנו דמות אדם. הוא
הביט בי, שותק, ועשן היתמר ממקטרתו. לא יכולתי לראות את פניו,
שמש האזמרגד סינורה אותי; אך הרגשתי את עיניו עקובות בתוך גופו
הדומם אחרי עד שנכנסתי לצריף, אל אשתי המחכה לי ועמה המנוחה.

בליל המחרת, מתוך סופת רוחות רועשת, הוא הגיע אל פתחנו, צולע,
משתנק; זקן קירח ורזה בעל מבטא אירי ברור. הוא אמר לנו שנסחף
מהים, ששמו ד"ר פיטרהופר, שאם לא יקבל טיפול רפואי נמרץ קרוב
למדי שיגווע וימות, ושאם אפשר הוא ישמח לקצת תה אלוורה, תודה.
אורייתא עזרה לי להכניס את גופו הכבד פנימה. השכבנו אותו על
המיטה בחדרנו ומדדנו לו חום. מצבו אכן היה מבאיש. הוא רטן
ונגח, לא יכל לדבר; הלכתי להרתיח קומקום, אבל עוד לפני שהלה
התחיל לשרוק הוא כבר נרדם.
"מה נעשה איתו?" לחשה לי אורייתא כשיצאנו בדממה מחדרנו.
"הוא אורח על פתחינו, אורייתא, וגם חולה אנוש. הוא יישאר איתנו
עד שיוכל שוב ללכת."
"ויישן על המיטה הזוגית?"
"אנחנו נסתדר."
"ראית איך הוא הסתכל עלי?" ניסתה.
"הוא לא הסתכל עלייך."
היא פנתה ממני בדומיה.
לבסוף אמרתי לה, "אני מכיר אותו. הוא לא דומה לעצמו בכלל, ובכל
זאת, אין לי ספק. זה סייטר, חבר ילדות שלי. חבר הילדות היחיד
שלי. אין לך מושג כמה פעמים שיחקתי איתו על פסי הרכבת, כמה
פעמים הוא ניצח אותי באגרוף, כמה פעמים היינו ברוגז. זה כל-כך
מוזר; לא ראיתי אותו שנים."
"מאיפה הוא נפל עלינו פתאום."

למחרת בבוקר הוא גנח מכאבים בחדרו ודרש קביאר בגבינת שמפניון.
הבאנו לו את שאריות הפיצה של אתמול; הוא כמעט פרץ בבכי. "זה מה
שיש, סייטר," הודעתי.
"לא קוראים לי סייטר. אני דני שובבני."
"אתמול היית פיטרהופר", ציינה אורייתא.
"אבל אני לא זוכר שביקשנו חוות דעת מקצועית?"
היא בהתה בו. "יופי של עיניים," אמר לה.
"שמור את הלשון שלך לעצמך!"
"הייתי מעדיף לקבל את שלך, אם אנחנו כבר בעסק." היא יצאה את
החדר.
"אנא ממך, תהיה מנומס, סייטר," אמרתי לו. "אורייתא היא אשה
מדהימה, אבל היא לא רגילה לזרים."
"כן, שתתחיל לכבד אותי. אני יכול להיות נחמד לכל אחד, באמת.
פשוט אני לא מבין מה יש לה נגדי."

וכך התנהלו חיינו בנוכחותו. הוא אכל איתנו ארוחות וביתר הזמן
חדרו היה נעול. מצבו הבריאותי עוד היה מדורדר; באחד הימים הקיא
נחיל של ליחה, ביום אחר טען שהתעוור.
בלילות הייתי מעביר איתו שעות ארוכות של נוסטלגיה, מתרפק על
חוויותי היפות ביותר; הוא זכר הכול הרבה יותר טוב ממני,
וכשסיפר מה עבר עליו במהלך השנים, איזה סיפורים סיפר! הוא גלגל
וגלגל ופי מלא צחוק.  
"ואיך הולך לך עכשיו? עם אורייתא?"
"בלי עין הרע, אתה יודע. בניתי בניין משלי."
"אני לא יודע; אתה נראה נורא לחוץ עכשיו. מתוח. אתה כבר לא
יכול להתענג על הדברים הפשוטים בחיים."
"היא אישה מאוד תובענית, זה נכון. אבל מה אני יוכל לעשות, אני
מאוהב בה עד לשד עצמותי. הייתי נותן עברוה כליה וחצי טחול."
שנינו המשכנו לעבוד; בריאותו התקדמה יפה, והוא לא נזקק לליווי
צימוד. הדבר המשונה היה הנטייה שלו לשנות כהרף-עין לא רק את
שמו ואת מקצועו, אלא אף את מראהו. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו
וראיתי זחל מפלצתי הפלתי את כוס התה; "אין לך מה להיבהל," אמר
לי, "זה עדיין אני, רק היום אני קיומי במיוחד."

בליל שלישי עמוק אל תוך הלילה, אני ואורייתא ישבנו זה מול זה
וגלגלנו שיחה. היא ספרה לי כדרכה על דמאי ומדומע ועל ספירות
הא-לוהות; כל-כך אהבתי לשמוע את קולה המורה והמתפלא, לראות את
עיניה הנשיות מתמלאות חיות תזזית פתאום. צחקקתי ושלחתי את ידי
אל שערה.
סכין חדה שהונחה בלי דעת על השולחן צנחה פתאום אל תוך כף רגלה.
היא יללה מכאב, וקרטעה,  מדממת, אל חדר השירותים, שם חבשה את
רגלה באופן גס ומלאכותי. דני שובבני, משום מה, התפרץ מחדרו
בצחוק בלתי נשלט. כאשר השכבתי אותה על הספה, רגלה למעלה, משחתי
ביוד זול והשקיתי אותה תה, היא אמרה לי: "הוא הביט בי."
"אל תהיי מגוחכת. הדלת שלו סגורה."
"לא איכפת לי. תשמע, שחר, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל הוא
הביט."
הקטע המוזר היה שגם אני התחלתי להרגיש דומה. יום מכירות גרוע
במיוחד, או אחד ממתחרי יורק לי בפנים, ולפתע בבת דמותו עלתה אל
מולי. הוא היה בעמודים, בלכלוך, בנפילה שלי על מסילת הברזל
שפצעה את ברכי. באיזה-שהוא אופן מסתורי הוא היה קשור לכל זה.

אולם כשהייתי חוזר הביתה ורואה את גופו, שרוי בדממה על המיטה,
חולה וחסר-ישע כל-כך, לא יכולתי שלא להתמלא חמלה. הוא הלא היה
סייטר! איתו רצתי בילדותי על מסילות הרכבת, איתו קטפתי תפוזים
ותאנים אסורות מן הפרדסים הטובים ביותר, איתו התחפשתי לפיראט
והפלגתי לחופי קסמים. הוא היחיד שהבין אותי. רק איתו הייתי
חוזר אל אותם ימים, הייתי חוזר אל עצמי. בתחילה הייתה אורייתא
עושה זאת בשתיקה, אולם ברבות הזמן כבר לא הסכימה להשתתף בטיפול
בו; רק אני החלפתי לו את מצעיו המגואלים והשקתי אותו תה, רק
אני התמקחתי שעות עם פשפשים כדי לבחור לו תרופות. רק אני
החזקתי את גופו הרועד בין ידיי.

וביום השישי ארובות השמים נפתחו, והארץ הוצפה בקילון מים
סרוחים מן השמים השחורים. ד"ר פיטרהופר הביט מחדרו אל המים
השחורים בערגה, כמעט בתענוג, ופיזם לעצמו שירי מימון.
היה בלתי אפשרי ללכת על החוף עם ים שכזה; אורייתא נאלצה להישאר
בבקתה, בעוד אני נאלצתי לצאת החוצה אל הסער כדי למכור את דלות
האסופה של אתמול בשוק הפשפשים. ניחמנו את עצמנו בסחורה הרבה
הנסחפת בודאי אל חופינו כרגע, ונפרדנו בנשיקה.

כשחזרתי, רטוב, רועד, מצאתי את חדר-השינה שלנו נעול ואת
אורייתא בוכה על הפתח. "מה קרה?" שאלתי. היא לא ענתה לי, רק
הוסיפה ייבוב. כרבלתי אותה לתוכי. ליטפה את שערה. לחשתי לה.
"מה קרה? מה קרה? זה הוא?" הוא הנידה בראשה. "אני לא יכולה
לעמוד בזה," אמרה. "איך שהוא מסתכל עליי... איך שהוא מדבר
אליי, כאילו אני רכוש שלו, כאילו אני כלום עבורו..."
"הוא עשה לך משהו?"
"לא, אבל אני יודעת למה הוא מסוגל. אני אומרת לך, אני לא סומכת
עליו. אני רוצה להט חרב מתהפכת."
"נו, באמת, את יודעת שאנחנו לא יכולים לממן דבר כזה."
"לא איכפת לי. או שתקנה לי להט חרב או שמגרשים אותו. עוד יקרה
משהו מאוד לא טוב, סמוך עלי."
אחרי שאורייתא נרגעה והלכה לישון, נכנסתי אל ד"ר פיטרהופר
לחדר. הוא ישב שם וספר אצבעות; משום מה, תמיד הגיע לאחת-עשרה.

"מה עשית לאשתי, סייטר?" תבעתי אותו.  
"לא סייטר היום. אני רהם בן ירח."
"תשמע, נמאס לי מהמשחקים שלך! תמיד הייתה אלוף במחבואים,
בפורים התחפשת לרוח והתאכזבת שכולם התעלמו ממך, אבל אני דורש
ממך, מספיק עם השטויות האלה! תן לי את השם האמיתי שלך, עכשיו,
או שאני נשבע לך, אתה עף לי מהבית."
הוא  התעצב פתאום מאוד. "אתה לא יכול לדרוש ממני כזה דבר..."
"לא הייתי ברור מספיק?"
הוא הביט על הרצפה, כואב."אם אתה מתעקש, אדוני. קוראים לי שחר
פרידמן."

התעוררנו. הסתבר שהסערה סחפה לחוף הררים של דגים סרוחים;
הרינג, גפילטעפיש, ואף לא מציאה אחת. אורייתא קיללה את יומה;
אני שתקתי. לא היה לנו מה למכור.
הלכתי לעיר רק כדי לקנות לאורייתא את החרב שלה. אחרי יום נואש
של פשפושים השגתי אחת במחיר סביר, בדוכן של איזה פשפש זקן שטען
שהוא עוד זוכר את טעם הפרי לפני שניתן בפרי והתעקש לקרוא לי
מיקי. אפילו היה ג'ינגל: "להב להט 5.0 לייט, blocks the gates
to heaven and the price is all right." היא הייתה קטנה וחמה
מאוד בידי; התמודדתי.
וכבר בדרך חזרה יכולתי לשמוע את הצעקות שלה.

רצתי נחפז חזרה אל הבקתה; פעמיים נפלתי על הפסים ועיקמתי
קרסול. כאשר הגעתי לבסוף מצאתי אותה יושבת על הרצפה, מביטה
ועיניה מבשרות רע על דלת חדר-השינה הפתוחה. "מה קרה?" דרשתי
ממנה, כמעט נופל מהרגליים. היא הפרידה את שפתותיה ואמרה: "הוא
נעלם."
"מה הכוונה, נעלם?"
"נעלם. איננו. הוא ביקש ממני להביא לו תפוח, או חיטה או טענה
או משהו. יצאתי החוצה לרגע לקטוף אחת; כשחזרתי אל החדר, הוא
פשוט לא היה שם."
שרר שקט נורא.
"במקומך הייתי שמח," אמרתי, "את כל-כך שונאת אותו. מה איכפת לך
אם הוא לא יחזור?"
"אתה לא מבין כלום, שחר? אם הוא איננו בשום מקום, הוא יכול
להמצא בכל המקומות. הוא יכול להיות חתול, או בתוך הקירות, או
בעצם האוויר שאנו נושמים..."
היא התחילה לפסוע קדימה ואחורה, היסטרית.
"תרגעי," צחקתי לה, "בסופו של דבר גם הוא רק אדם, כמוני וכמוך.
את מתיחסת אליו כמו איזה שד או משהו. הוא יחזור." יצאתי את
הבית.
"לאן אתה הולך?" היא נבהלה.
"למצוא אותו. אין ברירה."
"מה אם הוא יבוא? מה אם הוא ינשוך אותי?"
נתתי לה את החרב, אבל לא יכולתי לסבול עוד דיחוי. יצאתי מהבית
והתחלתי קורא בשמו.
אבל כמה שלא עליתי הרים וירדתי גיאיות, סובב את הים וחוזר אל
העיר, לא מצאתי שריד וזכר לאורח.

ובלילה אוושות אפלות נתלו מן השמים, קוראות שמות זרים,
ובחלוננו גם בבת המוות התחילה לעלות. פחד עמוק צלח עלינו, פחד
חסר פנים ולא מוסבר; כל נשימה כמו עוררה את הזעם של איזה שד.
התכרבלתי קרוב אל תוך אשתי, שנינו רעדנו, לא העזנו לדבר. לאן
נעלם האורח? לאן הוא נעלם ולמה שעון-הקיר מתקתק כל-כך עמוק,
למה הצרצרים כמו שרים לחשי טומאה ואתה מרגיש קרוב קרוב איזה
נוכחות גולמית מביטה, נועצת בך סכיני עיניה, כל כך קרובה, כמו
היא ליד תקתוק ליבך...
משהו הושיט ידו אלינו.
"אורייתא?" לחשתי לה. "אורייתא?"
"שחר," היא אמרה.
לפתע פלטה צווחה נוקבת. הרגשתי את זה גם אני; משהו חדר אל
מיטתנו, משהו נזיל וחלקלק הונחת לפתע מעל לגופינו; ניסיתי
למשש, לגעת בו, להבין, אבל הייתי כסומא באפלה. הוא תקף; מלתעעה
נפערה בתהומות. אורייתא צווחה, העולם הסתובב סביבי, לא היה דבר
שיכולתי לעשות, לא מצאתי את ימיני ואת שמאלי
-"החרב!" היא צעקה פתאום. היא הייתה מונחת מתחת לשמיכה שלנו,
מונחת למשמרת. שלפתי אותה בזריזות והכיתי בו, ניסרתי את החושך,
אחת, שתים, שלוש. הוא פלט להבות וציפורים מוטרפות. שיסעתי בו,
היה שם גוף, נע, רקוב, הוא פנה לעברי, הוא ניסה למשוך, שיסעתי
בו ושיסעתי עד שלבסוף נפל דומם.
נשמתי. זמן רב נשמעו רק קולות נשימותינו הכבדים. לבסוף אורייתא
הלכה להדליק את האור.
גופו של סייטר נח במקום בו הנחש נפל, משותק ובזוי ועשוי כולו
בתרים בתרים. הוא גלגל אלי את עיניו, עיניים גדולות
ועוצרות-דמעה, שפתיו כמעט שנעו. "תזרוק אותו," אמרה אורייתא.

זמן רב ניסיתי להתווכח. לא יכולתי לזרוק אותו, לא עכשיו, כשהיה
זקוק יותר מתמיד לעזרה ולרחמים. "תראי אותו," אמרתי לה, "תראי
איך הוא פצוע." הלהט-להב 5.7 לייט עשתה את המלאכה שלה; הוא שב
להיות כתינוק בפני אימו, מפוחד לחלוטין, תלותי לגמרי. אבל גם
אני כבר ידעתי שהמשחק מכור. לא יכולנו להמשיך ולוותר לו, לא
אחרי מה שניסה לעשות.
ביום השביעי נשאתי את מה שנותר מגופו על כפיים ויצאתי לי אל
אחד ההרים. מיתרי קולו כמעט חזרו לו; הוא כמעט ויכל ללחוש לי
את מבקשו. "אתה הולך לזרוק אותי, הא?" היה לוחש לי אילו היה
יכול.
"אני הולך לזרוק אותך," הודעתי לו.
"איך אתה יכול. דווקא עכשיו. דווקא כשאני ככה."
"אל תשחק איתי, מה-שמך, שנינו יודעים שאתה הבאת את זה על
עצמך."
"אוי, באמת! כולנו עושים שטויות, גם אני עשיתי שטויות. כבר אין
מחילה בעולם? חברים כבר לא יכולים לסלוח?"
לא עניתי לו. כמעט פרצתי בבכי.
"זה הכול האורייתא הזאת, אני אומר לך, היא והקודשא-בריך-הוא
שלה. היא מסובבת אותך על האצבע הקטנה, אתה יודע? היא דוקרת
אותך מאחורי הגב... אבל היא אף-פעם לא היית בת-תמותה. היא לא
יודעת מה זה לנסות לבשל בצל, או לילל כמו זאב אל הירח."
"היא אשתי, מי-שמך!"
"אשתך, אשתך! וכי למה? יכולת לבחור בי, יכולנו להמשיך ולשחק
כמו ילדים... אני הייתי שם לפני כולם, אתה יודע, לפני שהכניסו
לך את העולם אל תוך ספרים ונוסחאות והסיקו מהם שרשראות של
הגיון כדי לכלוא אותך בהן. אותי תמיד אהבת. יכולנו להמשיך ככה.
זה היה יכול להיות אחרת." לא עניתי לו. נשאתי אותו כאשר ישא
האומן את היונק אל אחד ההרים.
כל יתר הדרך שתקתי. הוא שר לי את השירים הראשונים, השירים בהם
אימי המנוחה היית מרדימה אותי כשעוד הייתי ילד, ועוד לא ידעתי
החוץ מן הפנים. כל תו סכין.
בסופו של דבר הגעתי לפסגה. הוא אמר לי רק, "אם עוד איכפת לך,
אז קוראים לי חיויא." אמרתי לו, "חבר, אתה חסר." וגלגלתי את
גופו הדומם אל התהום.
היה עלי לחזור אז אל אורייתא, לחזור אליה אל המרק שודאי הכינה
עבורי ואל המפעל הזעום לו ניסינו לקרוא זוגיות. אבל עיניי ירדו
מים וגופי כבר היה שבור, ובמורד ההר נגמרתי ונפלתי על ברכי.
נשארתי שם זמן אינסוף, בוהה, חסר-מעש, עד שהיא הצליחה למצוא
אותי ואספה אותי ברחמיה הרבים שוב אל חיקה.