מנשקת את היד
בתקווה שזה מישהו שאת חושבת עליו.
איך הזמן עובר
בשנייה שוכחים בני אדם.
או אולי בכמה חודשים.
מדברים דיבורים
מספרים דיבורים
והכל נשטף כלא היה בכלל.
כל כך הרבה גברים
ואת בעצם לבד.
מנשקת את היד,
אולי הוא שם.
אודם בשפתיים
שחור בקצה של העין
עשן יוצא
ואני מחכה
והוא עדיין שם רחוק.
מנסים לא להתפרץ
לשמור על האגו שיהיה בטוח בתוך הכיס,
ששום דבר לא ייצא.
שאת תהיי הראשונה שתישברי
כרגיל,
אבל לא.
רוצה את כל הארבעה בתוך אחד
אבל לא יכולה.
הגעגועים אוכלים אותי...
נקשרתי כמו כלב
ואני שונאת אותך יותר ממה שאי פעם אהבתי
ואני אוהבת אותך יותר ממה שאי פעם שנאתי.
רוצה לראות אותך
רק כדי שתגיד לי כמה שאני יפה.
כבר שמעתי כמה מילים
אבל המילים רחוקות מהמציאות.
אחד מהם תמיד נוטה לדבר
ולא לעשות.
ואחד מהם תמיד רוצה רק לעשות
אבל לא מדבר בכלל.
לרוב כולכם סתם אומרים;
אני אבוא,
אני אקשיב,
אני אתחתן איתך
אני רוצה שתהיי אישתי
על מה הם מדברים?
אשתי?
איפה?
ילדה קטנה ואומללה.
אני אעבור עם האוטו עוד כמה פעמים ליד הבית שלו
והתמונה תקפוץ לי לראש
אני והוא
אחרי כמה שנים
על המיטה.
חוזרת חזרה לכביש, בדרך לעבודה.
בא לי לעוף מכאן.
האבנים כאלה קרות
אתה בא ומנשק.
אתה פאקינג בן...
אני לא אגיד כמה.
אבל  בכל זאת זה נעים.
נכנסתי עם האודם לבית קפה
נשיקה על הלחי
והסתלבטות קטנה על חשבוני,
למה לא
תמיד הכל על חשבוני.
אפילו שאתה שונה
זה עושה לי את זה.
וההוא מדיי פעם בא מביא לי דברים.
הוא קונה לי אוכל
זה מה שקונה אותי.
אבל די
כבר לא בא לי.
לא בא לי שתתלהב ליידי על בחורה דמיונית.
ואפילו בה אני מצליחה לקנא.
הם כולם שם,
אבל הם כולם גם רק דיבורים.
שגורמים לי לגדול
אבל אחר כך להינמס,
ולא מהקסם
אלא מזה שהם רק שם
וכל פעם מצליחים לשכוח
אותי.