יש לי את הנהג הקבוע שלי. כל בוקר אני עולה על האוטובוס, באותה
תחנה, עם אותו נהג, באותו הקו, באותה השעה. ובכל יום, אני יורד
באותה תחנה, שלא משתנה אף פעם. לפעמים אני חושב שאני בכלל לא
צריך ללחוץ על כפתור ה"עצור" בשביל להודיע לנהג האוטובוס שאני
יורד בתחנה הבאה, כאילו ומתוך אינסטינקט מיידי הוא יבלום
ויעצור לי 100 מטר לפני התחנה, כי בכל מקרה התחנה ממוקמת באמצע
שום מקום.

אתמול הכל היה נראה כמו תמיד, לחצתי על הכפתור, קמתי מהמושב,
ונגשתי אל הדלת. ואז, ברגע אחד אני שם לב לאיך שאנחנו לא
מאיטים למרות שאני רואה את התחנה דוהרת לעברינו. בהתחלה אני
עוד לא מאמין, זה לא יכול לקרות, אני בטוח.
פוף! התחנה נעלמה. ואני, נשארתי חסר אונים זועק לעבר הנהג,
"נהג!" (טוב, כמה מקוריים כבר אפשר להיות?), "נהג!!!". באותו
הרגע הרגשתי כמו הסבתות הזקנות, אלו שמצליחות ללכת לאיבוד בתוך
האוטובוס, שזועקות לנהג ש"רגע! עוד לא ירדתי! נהג! רק רגע!"
עוד לפני שהאוטובוס בכלל הגיע לתחנה.
ברגע שנהג שם לב אלי, אני רואה אותו מביט בי (מכירים הטריק הזה
שלהם שהם מסתכלים עליכם דרך המראה שלהם? אז זהו), מסתכל אלי,
וחוזר להביט בכביש ... מסתכל עלי, ומביט לכביש .. שוב מסתכל
עלי, ושוב... חוזר להביט בכביש. בזמן שהנהג היה שקוע בעיצומו
של הריוטאל הקדוש הזה, אני הבטתי אל מבעד לחלון, רואה איך הנוף
ממשיך להתחלף במהירות, עוד עמוד תאורה, והו! הנה עוד אחת, ואיך
שהתחנה שלי הופכת להיות נקודה קטנה עוד יותר אי שם באופק.
הוא נשבר, ועצר. הייתי אומר שהיה מאוד מתחשב מצידו לעשות זאת,
אם לא הייתי צריך להעביר את 10 הדקות הבאות בהליכה רק עד התחנה
שהייתי אמור לרדת בה מלכתחילה. איכשהו גם הצלחתי להגיע לשם
בחתיכה אחת, במקום להימרח על הכביש מאיזו מכונית טועה. וגם זה,
במזל גדול.