חלק א'
למרות שעברו רק שלוש שעות, אלן היה יכול להישבע שכבר עבר נצח
שלם, לפחות. כשאתה עומד לצד כביש בין מדינתי מתפורר, לזמן יש
נטייה לעבור בקצב שונה.
"גרוטאה ארורה," הוא נהם לעבר המכונית חסרת החיים שהוטלה בשולי
הכביש. אחרי 26 מדינות, וקילומטראז' אסטרונומי, הפורד מודל 67
השחוקה סוף סוף שבקה חיים. המכונית שזכתה לכינוי "הקמע", נפחה
את נשימתה האחרונה.
אלן לגם שוב מהבקבוק. למרות שהקציב לעצמו מנות מים מועטות, הוא
גילה שבקצב הנוכחי הבקבוק הבודד לא יחזיק עוד יותר מדי מעמד.
ולא פלא, הרי באזורי המדבריות אלו זה נורמלי לחלוטין
שהטמפרטורה תגיע ל 39 מעלות בצל.
עברה קרוב שעה שלמה מאז המכונית האחרונה שדשדשה במורד הכביש
שכוח האל הזה, ואלן נהיה נואש יותר עם כל דקה שעברה, מרגיש את
השמש הלוהטת מיירטת אותו עם קרניה. את עורו מתחיל להיצרב
ולכאוב.

לפתע אלן הבחין באור מנצנץ אי שם באופק. עדיין רחוק מכדי
לראות. לאחר כמה דקות הוא כבר התחיל להבחין באובייקט הנע לעברו
במהירות, תחילה חשב שמדובר בטנדר קטן, אך כשהכתם השחור התקרב,
הוא ראה שבכלל היה מדובר במשאית עצומה, ששועטת לעברו.
אלן מייד קפץ למרכז הכביש, מנופף בידיו לעבר הכתם השחור.
"אלוהים, הוא נוסע מהר", אבל זה כבר לא היה אכפת לו. הוא כבר
ידע שזאת האפשרות האחרונה שנותרה לו, והנה ששיחק לו לבסוף
המזל, הוא לא התכוון לפספס אותו, לא אדוני. מצידו הוא יימרח
כאן ועכשיו על כביש הרפאים הזה שבמדבריות נבאדה. הוא כבר ראה
את זה קורה, איך הנהג שנרדם על ההגה כבר לפני רבע שעה, על אותו
כביש ישר וחסר פניות. כשהמשאית למעשה נוסעת בעצמה, משייטת
בפראיות לאורך המדבר. אלן צועק לעבר המשאית, צורח. כשבשנייה
האחרונה הנהג מתעורר בבהלה ורואה את האדם שעומד מולו, מטרים
בודדים, מנופף בידיו בטירוף. הנהג כבר יודע, הוא יודע שמאוחר
מדי, הרי למפלצת בעלת 16 הגלגלים הזאת לוקח לפחות כמה מאות
מטרים בשביל לעצור. אבל הוא מנסה בכל זאת, וברגע אחרון של
ייאוש הוא מושך בצופר ומרים את מעצור החירום. רק בשביל לגלות
שהאדם ביש המזל כבר נפגע בגריל המשאית, נחבט עם ראשו באספלט
הלוהט. הוא אמנם סובל מדימום פנימי קשה, אבל אם יובהל לרופא
מספיק מהר, יתכן ויוכל להינצל.
הנהג, שרק רצה לסיים את יום העבודה בשלום, שבר את ההגה ימינה,
גורם לכל המשאית להחליק הצידה. ואז, כאילו להנחית את המהלומה
האחרונה, הדבר האחרון שאלן זכה לראות בחייו האומללים הוא גלגל
המשאית הענק עף לעברו, פוגע בו ומפצח את גולגולתו על האספלט.

לצערו של אלן, זה לא קרה.
המשאית האטה את מהירותה ברגע שהתקרבה לאלן, ועצרה לידו. הדלת
המבריקה נפתחה ומשב קר ומרענן של מיזוג אוויר שטף את פניו.
בתוך תא הנהג ישב אדם שזוף, בעל שיער שחור ושמנוני. "צריך
טרמפ, סניור?"
הדלת נטרקה, ואלן הביט במראה הצדדית, רואה את הקמע מתרחקת,
נבלעת בתוך הנוף האינסופי של המדבר.

חלק ב'
הרוח פיזרה את שערו של אלן כשהוא הסב את מבטו לעבר הנהג בעל
המראה המוזר.
"האבלה אספניול?"
"לא. מצטער חבר, רק אנגלית." השיב לו אלן.
אחרי השיחה הקצרה, נהג המשאית החזיר את מבטו לכביש, נועץ אותו
באופק. אלן שיער שהוא אינו טיפוס פטפטן במיוחד, וזה היה בסדר
גמור מבחינתו. הוא בעצמו לא היה חובב נלהב של שיחות נימוס
משעממות. כאלו שפוצחים בהן אך ורק מכוח ההכרח. הוא היה מעדיף
לצפות בטיח מתקלף על פני זה.
את הדממה שנוצרה שבר רק רעש הסטטי של הרדיו. בהתחלה הוא היה
נסבל, עד שהוא רק התעצם עם כל רגע שחלף, עד שאלן חש איך הוא
קודח באוזניו, מרגיש איך עוד שנייה עור התוף שלו נתלש ונקרע
כמו מיתר מתוח. לא מבין איך הנהג בעל המראה המוזר, שעדיין אינו
יודע את שמו, ממשיך לשבת במושבו באדישות גמורה, כאילו נמצא
בכלל ביקום אחר, או שמא הרעשים הצורמים של הרדיו בכלל נשמעים
לו כמו מנגינה ישנה הביטלס.
לוח המחוונים של משאית הענק הזו היה כזה שלא ראה בחייו, מלא
בכפתורים וחוגות, סיכות ונורות מהבהבות. רק לאתר את פאנל הרדיו
לקח לו כמה דקות. וכשמצא אותו, הושיט את ידו על מנת לכבות
אותו, או לפחות להחליף תחנה, בשם האל.
אלן היה יכול להישבע שנהג המשאית לא הניד אפילו עפעף, כשלפתע
השליך את ידו ולפת את זרועו של אלן בעוצמה. כשהרגיש את היד
המיוזעת והדביקה אוחזת בו, מייד התמלא חלחלה עמוקה. אצבעותיו
היו עקומות, חסרות צורה. כאילו הניחו אותן מתחת למכבש ענק
ופשוט הכו בהן עד שכל עצם נשברה בלפחות שלושה מקומות שונים.
ציפורניו היו ירוקות-צהובות ושבורות, בהחלט לא מראה נעים
לעיניים. ולמרות שהתאמץ, היה לאלן קשה להסתיר את תחושת הבחילה
הנוראה שתקפה אותו. את ארוחת הבוקר שלו עולה במעלה הגרון,
עומדת לפרוץ החוצה.
"סניור, עדיין לא ספרת לי איך קוראים אותך", הוא עדיין לא הזיז
את מבטו מהכביש, חשב לעצמו אלן.
"אתה יכול לקרוא לי אלן," השיב לו, "מה שמך?"
"אותי קוראים מוראלס"
מוראלס החל להרפות את ידו המזוויעה, ולהחזיר אותה לעבר חיקו.
אחרי שהצליח להסדיר את נשימתו, שאל, " לאן אתה נוסע, מוראלס?
בדרך לכאן לא ראיתי יותר מדי עיירות"
"הו סניור, אני נוסע רחוק, זה נכון. אבל יש מקום לא רחוק מכאן,
ריבר קרוסינג, זאת עיירה קטנה ומנומנמת, אבל יש שם מוסך קטן
שיוכל לעזור לך עם האוטו, אני אדאג להוריד אותך כבר שם. אבל
בינתיים היום כבר כמעט נגמר, וככה גם מיכל הדלק שלי. נעצור
במוטל הקרוב, נישן שם הלילה, ונמשיך בבוקר. אם זה לא מפריע לך,
סי?"
"זה בסדר גמור. אני אסיר תודה על שאספת אותי, לא תאמין כמה
מכוניות פשוט המשיכו לנסוע כשראו אותי."
"זה קשה להאשים אותם, סי? לאסוף אדם זר באמצע שום מקום, יכול
להיות מסוכן, כמו אומרים מדי פעם בחדשות."

כשהגיעו למוטל, מוראלס החנה את המשאית במגרש החנייה הקטן, תופס
כמעט את כולו.
המוטל ראה כבר ימים טובים יותר, השלט שפעם נצץ ובהק למרחקים
ארוכים, ניצב היום דהוי כשחלק מהאותיות חסרות. התפרקו או נגנבו
עם הזמן. החלק היחיד בכל המקום הזה שנראה עוד איכשהו פעיל, היה
תחנת הדלק שישבה בצמוד אליו.
אלן לא ציפה להרבה יותר גם מפנים המבנה, וכשנכנס לחדרו, היה
יכול לאשר את ציפיותיו. מיטה זוגית, ווילונות מאובקים ושטיח
מוכתם. היה גם הריח, שלמרות שלא הצליח לנקוב בדיוק מהו, ידע
שהוא מזכיר לו קיא יבש, ושתן מצחין. הוא הניח שמדובר בריחות
אופייניים לחדרי מוטל המושכרים לפי השעה באזור זה.
המקלחת דווקא הפתיע אותו לטובה, אריחי הקרמיקה הבריקו מתחת
לנורת הפלורוסנט, והריח היה הרבה יותר חלש. "במצב הנוכחי, נראה
שאני הולך לבלות את הלילה באמבטיה".

רגע לאחר שעצם את עיניו, אלן נרדם. אחרי נסיעה כה ארוכה
במדבריות, רכב שמתקלקל באמצע שום מקום, ונהג משאית בעל מראה
מעורר בחילה בשם מוראלס שמגיח לפתע משום מקום, אוסף אותך
ומאכסן אותך במוטל דרכים על חשבונו. אלן היה מודה שבאמת מדובר
ביום ארוך. רק שלא ידע, שהוא עוד רחוק מלהיגמר.

קלאק, קלאק, קלאק.
אלן הקיץ משנתו בתגובה לרעש מתכתי שבקע מכיוון מגרש החניה.

חלק ג'
אלן אחז בצידי האמבטיה והרים את ראשו. השעון שניצב על המעקה
דיווח שהשעה היא 3:37. בהתחלה הוא עדיין היה מבולבל ובעיקר
עייף, וכל מה שרצה לעשות זה לחזור לישון בתוך האמבטיה שמילא
בשמיכות. אבל רגע לפני שעצם שוב את עיניו, שמע שוב את אותו רעש
ממקודם. רעש מתכתי, שרשראות, אולי. נגררות ונחבטות אחת בשנייה.
עכשיו כבר לא היה מצב שהוא יחזור לישון, לא לפני שהוא יבדוק את
העניין לפחות.
הוא יצא מהמקלחת, מתהלך ומתנודד מצד לצד בזמן שהוא לובש את
חולצתו. הרעש שוב נפסק, אבל ברגע שהתקרב לדלת ואחז בידית, הוא
שמע אותו שוב.
אלן סובב את הידית באטיות ופתח אותה בדממה, מוציא את ראשו
החוצה וסורק את האזור. הרבה לא היה ניתן לראות, השמש עדיין לא
זרחה ונותרו רק מספר פנסים בודדים שעדיין פעלו.
זאת הייתה המשאית, הדלתות האחוריות של תא המטען היו פתוחות
לרווחה, והיה ניתן לראות בזוג מגפי בוקרים שחורים ומרופטים
מבצבצים מתחתם. מוראלס, שיער אלן. זוג המגפיים טיפסו על גרם
המדרגות ונכנסו פנימה אל תוך המכולה.
סקרנותו של אלן לא הניחה לו, והוא התקדם בצעדים איטיים מסביב
למשאית, מנסה לקבל זווית יותר נוחה על המתרחש. עד שהוא מוצא
מכונית קטנה והוא כורע מאחוריה, משקיף דרך אחד החלונות. למרות
שעדיין לא הייתה לו סיבה לחשוש, הוא ידע שעליו להיזהר.
המכולה הייתה מאובזרת בצורה לא שגרתית, מאוד לא שגרתית. מנורת
פלורוסנט ארוכה הייתה תלויה על גג המכולה, ממלאת את החלל באור
מלאכותי ואנמי, כזה שמזכיר לך חדר ניתוח סטרילי. וזה בדיוק מה
שזה הזכיר לאלן, חדר ניתוח, ועל שולחן הניתוח שכבה איימי,
פקידת הקבלה של המוטל. איימי בעלת החיוך המקסים, ושאפילו צחקה
מהבדיחה הטיפשית שלו. רק שעכשיו, לא היו לה הרבה סיבות לצחוק.
על פניה היו מתוחות רצועות מטונפות שכלאו את כדור הרסן בתוך
פיה. מונעים ממנה להוציא הגה בודד. אלן כבר לא הבחין בחיוך
המקסים שזכר, הוא הלך לאיבוד מבעד לכל החתכים והרצועות שכיסו
את פנייה מלאות הסבל של איימי. היא נאנקה, מנסה לזוז נואשות,
אך ללא הצלחה.
על דוכן המנתחים עמד מוראלס, האפס החולני שחבש את כובע הבוקרים
המגוחך שלו. "ובכן עלמתי, אני חושב שהגיע הזמן למניקור שלך",
איימי פתחה את עיניה והתחילה להתנשם בפראות כשראתה את המסמרים
החלודים והארוכים שמוראלס הוציא מקופסת המנתחים שלו. הוא ליטף
את כף ידה של איימי והעביר את אצבעותיו העקומות על ציפורניה של
איימי, "איי... חבל שאת מכריחה אותי לעשות את זה", הוא לקח את
המסמר הראשון והחל להכניסו מתחת לציפורן האצבע של איימי. מסובב
אותה ומכניס אותה בדקדקנות, כמו ריטואל רוחני. "עכשיו כדאי
שתיזהרי מתוקה, לא הייתי רוצה שתכנס לך טינופת לעיניים היפות
שלך", ובאותו רגע שסיים לנשוא את דבריו, הניף את הפטיש שאחז
בידו השנייה, זה שאלן עדיין לא ראה, ופגע איתו בכל כוחו במסמר
החלוד. המסמר פילח את הציפורן מאצבעה של איימי, קורע את הבשר
ממקומו. רסיסי דם הותזו על גופה של איימי, והיא נרתעה לאחורה,
מנסה לזעוק, לצרוח מכאב, אבל כל מה שהיא מצליחה להוציא הוא רק
פיפס קטן מבעד לכדור הרסן שחסם את פייה. דמעות החלו לזלוג
מעייניה המיוסרות.
אלן צפה במחזה האימים ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא הסתובב
ונשען על גלגל המכונית, לא מסוגל להמשיך לצפות במעלליו של ד"ר
מוראלס.
המסמר נשאר נעוץ בגב ידה של איימי. מוראלס התחיל להשתעמם
מהמשחק. "מי יודע כמה זמן זה כבר נמשך" חשב לעצמו אלן, "אילו
זוועות עולל לה המפלצת הזאת עד שהתעוררתי מאותו רעש חבטות
השרשראות. בטח עוד אחד ממתקני המוות מאת מוראלס. באמת איש
אשכולות, ממציא, רופא, מה עוד?"
כשהביט שוב, אלן ראה מתקן מכני מורכב מונח על שולחן הניתוחים.
הוא היה מורכב מסבך של לוחיות מתכת מחודדות וברגים. בקצה הונחו
שני יתדות אימתניות, מכוונות הישר לעבר עיניה של איימי. לא היה
צריך דימיון מפותח מדי בשביל לדעת מה הולך לקרות. מוראלס מתח
את שעון העצר והמתקן כולו התחיל לנוע, אחוז דיבוק. היתדות החלו
לרעוד ולהתקרב באיטיות לעבר עיניה העדינות והרכבות של איימי.
כל מה שנותר לה כעת הוא להמתין בציפייה מורטת עצבים לקראת סופה
המר. אם נותר לה מעט מזל, היא הייתה לוקה באותו רגע בהתקף לב,
וחוסכת לעצמה את הכאב הלא יתואר וההנאה החולנית של מוראלס
שיצפה בהצגה, שתעלה חיוך על שפתיו הפצועות.
מוראלס גיחך ברשעות והניד את ראשו לאחור. אלן ראה את ראשו של
מוראלס מתחיל להסתובב לעברו ומייד הוריד את ראשו מתחת לדלת
המכונית. ליבו פעם בחוזקה, מרגיש כאילו הוא עומד עוד שנייה
לפרוץ מצלעותיו החוצה.
"אלוהים, הוא ראה אותי"
אל תדאג, הוא לא ראה כלום. הוא לא יודע.
"הו כן, אני בטוח. יכולתי לראות אותו. את ארובות עיניו החלולות
והשחורות. חסרות התהום. דבר מלבד דרך אקספרס לגיהינום."
מה אתה נלחץ. אתה יודע שכל בסדר, אתה בטוח כאן, הוא עסוק מדי
במשחק הסדיסטי שלו. הנה, אפילו תרים את ראשך ותראה.
אלן הרים את ראשו, מציץ בזהירות מבעד לחלון. איימי עדיין שכבה
שם, מתפתלת על גבי השולחן, כשמתקן המוות המשיך לתקתק ולהתקרב
אליה. כעת הוא קרוב מתמיד, ונראה שנותרו רק עוד רגעים ספורים
עד שיחרוץ את גורלה. אבל מוראלס, לא נראה באזור. אלן סרק
בפאניקה את המכולה וסביבתה, אך בשום מקום לא נראה זכר למיפלץ
הסדיסט.
אגלי זיעה קרה החלו ליגור מרקותיו של אלן, מביט כלא מאמין,
להיכן לעזאזל הוא היה יכול להיעלם כל כך מהר?
הוא הרגיש יד מונחת על כתפו, ושמע את שני המילים שהכי לא רצה
לשמוע באותו רגע. "שלום, אמיגו".

חלק ד'
היד הקרה שנחה על כתפו, גרמה לאלן לקפוץ כמו קפיץ מתוח וליפול
על האדמה, כשרק מרפקיו בולמים את נפילתו על האבנים המשוננות.
מוראלס ניצב מולו, עומד כשידיו מונחות על ירכיו. האור שנפלט
מהפנס שדלק מאחור גרם לכל גופו להראות כמו צל חסר צורה. אלן לא
היה יכול לראות את פניו דרך העלטה שעטפה אותו. בליבו גם ידע
שאינו מעוניין בכך.
"אתה יודע, כל זה לא היה חייב להיות בעיה. כלל וכלל לא. זה
השלב בו אתה מתחיל להתייפח מולי ולהתחנן. להבטיח שלא תוציא
מילה. שלא תפצה את פיך. שאתה תברח, כאן ועכשיו. ולא תעיז לומר
מילה לאף אחד באשר למה שאירע כאן היום. ואתה יודע מה, אני
אפילו אאמין לך. אבל בטח כפי ששמת כבר לב, אני לא בדיוק הטיפוס
שמקפיד לחשוב בהיגיון, נכון? החברה נוטה לתייג אותי כ'מפלצת'.
אני שונא את המילה הזאת. אני לא יכול לסבול אותה. אני זוכר פעם
אחת, זה היה ילד, בן 7 אני חושב. קראו לו ג'ורג', ג'ורג'י
הקטן, עקרתי את כף רגלו ממקומה ותליתי אותה מתחת לפגוש המשאית
האחורי שלי. היא הטלטלה שם לאורך 12 מדינות, עד ששמתי לב שהיא
השתחררה מהשרשרת. סביר להניח שפגעה באחד הסלעים שהיו מונחים
לאורך הכביש. מה שאומר שכף רגלו של ג'ורג'י הקטן עדיין מונחת
אי שם על הכביש הבין מדינתי המחבר את קולורדו לנברסקה. זה
מעציב אותי. מכל המזכרות שאספתי במשך השנים, זאת הייתה החביבה
עלי."
כעת מוראלס כרע את ברכו והתקרב לאלן. האור הצהוב של הפנס האיר
את פניו חרושות הקמטים. הן היו מלאות פצעים ויבלות שהתפזרו בכל
פניו. אלן הופתע איך לא שם לב לכל זה עד עכשיו.
קולו של מוראלס נעשה נמוך ואיטי יותר. כאילו להצהיר על מידת
הרצינות שלו. "ועכשיו, ידידי. מגיע תורך. חשבתי לתת לך עוד
זמן, אבל היית חייב להיות חטטן וסקרן, ואין לי סבלנות כבר.
הרגזת אותי פעם אחת יותר מדי. בפעם הראשונה זה היה הרדיו, איך
שהעזת להניח את טלפייך המזוהמות על כיסוי הניקל המבריק שלי.
למזלך הצלחתי לשלוט בעצמי באותו רגע, במקום שהייתי נכנע ל...
דחפים שלי. אתה מבין? אני לא 'מפלצת' (רק עצם הגיית המילה גרמה
לו לרעוד בכל גופו), אני... אימפולסיבי. יש לי דחפים. דחפים
כמו לדחוף את ראשך מחוץ לחלון המשאית הנוסעת, ולחכות לעמוד
החשמל הבא שינפץ אותו לאלפי חלקיקים. דחפים כמו לעקור ממקומה
את כף רגלו של ג'ורג'י, או לחצוב את ציפורניה של ידידתך החדשה
איימי."
הוא לקח הפסקה קצרה, והוריד את ראשו עד שאלן יכל להרגיש את
נשימתו המצחינה של מוראלס.
"ועכשיו, מאוחר מדי בשבילך. ולא משנה מה תבקש מאלוהים, זה לא
יעזור." הוא פלט גיחוך קטן, "טוב, דבר אחד תוכל לבקש, וזה מוות
איטי בייסורים כה מכאיבים, כאלו שלא העזתי לדמיין שקיימים. כי
א ת זה, חבר, אני מבטיח שתקבל."
הוא הושיט את ידו לעבר אלן, "אז אתה בא? לא הייתי רוצה
להתעכב."
אלן החזיר את ראשו, ובהה בעפר. מתחיל, סוף סוף, לעכל את המצב
שהגיע אליו. נמצא במוטל נטוש עם נהג משאית סדיסט שמוצא הנאה
בלאסוף "מזכרות" מקורבנותיו. פקידת הקבלה הייתה הראשונה, והוא
הבא בתור.
כף ידו מיששה חפץ חד שהונח בקרבה. אלו היו שאריות מבקבוק
אלכוהול מנופץ. הוא אחז בחתיכה בזהירות, מנסה להסתיר אותה ככל
יכולתו ממוראלס, למרות שחשש כי לא יוכל להשתמש בה. שמא הפחד
ישתק אותו, ויגרום לו לקפוא בו במקום בעת הפעולה.
מוראלס החל להפגין את עצבנותו וחוסר הסבלנות שאפיינה אותו,
"מחכה להודעה מיוחדת? לטובתך, אני ממליץ לך שתהיה כאן על
הרגליים תוך 3 שניות, או שאז אני באמת אהיה יצירתי איתך."
אלן הרגיש שהוא נשבר, והתחיל להרפות מהזכוכית החדה. כשלפתע שמע
זעקה איומה. זאת הייתה איימי. מתקן המוות בצע את מלאכתו, והחל
לעקור את עיניה ממקומן. חרף כדור הרסן שחסם את פיה, היה ניתן
לשמוע את זעקתה החייתית. מוראלס הסיט את ראשו רק לרגע, כשאלן,
ברגע של ספונטניות גמורה, הניף את הזכוכית החדה כתער לעבר
צווארו של המיפלץ, קורע אותו מצד לצד.
מוראלס פלט צעקה איומה ואחז את בידו את צווארו, מנסה לעצור את
הדימום שפרץ מהחתך העמוק. הוא ניסה לפלוט שטף קללות לעבר אלן,
אך לא היה מסוגל. והצליח לפלוט רק גיבוב לא ברור של מילים.
אך הוא לא התכוון לוותר כל כך מהר, ועם ידו הפנויה שלף סכין
משוננת שהונחה בנדן על ירכו השמאלית, שילח אותו לעבר אלן,
ופספס את פניו בסנטימטרים בודדים בלבד.
אלן לא הרשה לעצמו לבזבז רגע, התנגח במוראלס, והשליכו לעבר
העפר. הוא התחיל להימלט לעבר הכניסה ללובי המוטל, מחפש את תא
הטלפון הראשון שיתקל בו.
מוראלס היה בעקבותיו.

חלק אחרון
ליבו של אלן פעם נמרצות כשהוא רץ לעבר זוג דלתות הזכוכית
שבכניסה למוטל. הוא פרץ דרכן ונכנס פנימה.
החדר הסימפטי שהיה זכור לו מאתמול, היה כעת מלא זכוכיות
ואגרטלים מנופצים. מספר מהעציצים שנעמדו בשורה בצמוד לקיר,
אולי בשביל להקנות לחדר מראה מעט יותר חי, שכבו כעת שבורים
לאורך השטיח הזול שנמתח לרוחב החדר. הטפט המכוער נתלש ברובו
והיה ניתן להבחין בסימני שריטות ציפורניים וכתמי דם מפוזרים על
הרהיטים והקירות. עד כמה שנראתה חסרת אונים, איימי לא הייתה
מוכנה לוותר ללא מאבק.
אלן קפץ מעל שולחן הקבלה לעבר הצד השני, ופנה אל הטלפון. הוא
הרים את השפופרת וחייג אל מוקד החירום. הטלפון צלצל וההמתנה
הייתה מורטת עצבים. אלן הביט לעבר דלת הזכוכית, מנסה לסרוק את
אלומת האור הקטנה שנמצאה בכניסה לבניין. מנסה להבחין בסימן
חיים ממוראלס. הוא ידע שפגע בו קשה. אך לא היה ברור לו האם היה
מספיק בשביל להכניע בחור גדול כמוהו.
"מוקד חירום שלום, במה אפשר לעזור?", ענה המוקדן הישנוני.
אלן השיב בקול מתנשף, מנסה לתמצת את רצף האירועים האחרונים, את
איימי ומיטת הניתוחים, והמיפלץ שייתכן ועדיין חי, רודף אחריו
במוטל חסר שם אי שם לאורך הכביש הבין מדינתי מספר 70. המוקדן
הבטיח לשלוח ניידת בהקדם ואלן טרק את הטלפון. הוא הבחין בצל
העמום שהחל להתנודד תחת אלומת האור שניצבה בכניסה לבניין,
ובתגובה, התגנב אל מתחת השולחן, משתדל להחביא את עצמו. הוא רכן
מטה, מזדחל מתחת לשולחן הקבלה. כשנכנס פנימה, הרגיש את אחת
מלוחות העץ מתחילה להתנועע, היא הייתה מעט רופפת משאר הלוחות,
וברגע שאלן היטה לו במעט את משקלו, היא קרסה ונשברה. אלן שלף
במהירות את שבבי העץ ולפתע נגלה לעיניו אוצר. זה היה אקדח 9
מ"מ של בראוונינג, הבעלים של המקום כנראה שמר אותו כאן לעת
צרה, "וזאת חתיכת עת צרה," חשב לעצמו אלן. הוא מרים אותו ואוחז
בו בידו, מנסה להתרגל לכובד המפתיע שלו. בנוסף לאקדח נמצאת
במקום גם מחסנית בודדת, שאותה טען במיומנות רבה, זאת למרות
שהפעם האחרונה בה טען וירה באקדח הייתה לפני שנים רבות, כשיצא
למסע צייד עם אביו כשהיה רק ילד.
וכך הוא ישב, והמתין. חיכה שמוראלס יעשה את הצעד שלו, שיפסע
פנימה אל תוך החדר בחוסר זהירות, וברגע שיפנה את ראשו הצידה,
אלן יקפוץ ממקומו וימלא את ריאותיו בעופרת.
הוא שמע דלת חורקת, נפתחת באיטיות, ולאחר מכן מספר פסיעות
איטיות. קולות הנקישה התקרבו אליו והוא נשאר במקומו. ממתין
לעיתוי המתאים.
אחת ממגפיו של מוראלס נעצרה מצידו השני של הדלפק, סנטימטרים
ספורים ממרפקו של אלן, הוא הבחין בטיפות הדם שטפטפו והכתימו את
השטיח. הדימום הספיק להיחלש.
לאחר המתנה קצרה, מוראלס המשיך לפסוע קדימה ולהתרחק עד שלא היה
ניתן לשמוע או לראותו. אלן נע ממקומו, מזדחל מחוץ לדלפק
ומשתופף בצמוד לקיר.
המסדרון היה קצר, ולאחר מספר מטרים פנה שמאלה אל ארון הניקיון,
ובצד השני, נמצאה העלייה לקומת הגג. אלן התקדם, מביט לכל
כיוון, ונזהר שלא להפיק רעשים מיותרים. רעשים שעלולים להביא
למותו.
הוא הגיע לסוף המסדרון והחל לטפס במדרגות, בתקווה שיוכל להפתיע
את מוראלס מאחור.
קומת הגג הייתה מוזנחת עוד יותר מכל שאר חלקי המוטל. היא הייתה
מלאה בריהוט מיושן ומאובק, שכוסה ביריעות פלסטיק. רק מספר קטן
של קרני אור האירו את החדר. אלן התקדם קדימה, מפלס את דרכו אל
תוך המסדרון, מביט לכל עבר. כשהגיע למרכז המסדרון נעמד במקומו,
ולא זז, לא העז לנשום. מקדיש את כל תשומת ליבו לדממה הדקה.
כשלפתע, הדממה הופרה באחת, כשקול מהיר של צעדים כבדים דהר
מאחוריו. אלן הספיק להסתובב ולראות את מוראלס מזנק לעברו. הוא
לא הספיק להגיב, ומוראלס משך אותו ושיטח אותו על הרצפה. ענן
אבק התפזר כשהשניים התרסקו באלימות על רצפת העץ המאובקת.
"הייתה לך הזדמנות אחת לגמור אותי, אבל פספסת. אתה שומע אותי?
הפסדת! אין מקום שני, אין פרס ניחומים, עכשיו אתה תשלם!".
מוראלס הטיח את אגרופיו המגואלים בדם בפרצופו של אלן, שובר את
אפו וכמעט גורם לו לאבד את הכרתו. אבל הוא לא היה מעוניין בכך,
הו לא, הוא רצה שהוא ירגיש הכול.
מוראלס היה אחוז טירוף, חובט באלן ללא הפסקה, כאילו היה שק
חבטות. אלן נפצע ודימם קשות, וכששכב כך מחוסר חיים על הרצפה,
הזכיר יותר בובת סמרטוטים מאשר בן אדם.
אגרוף נוסף נשלח היישר אל פיו, לוקח מספר משיניו של אלן
כקורבנות. אלן התכווץ מייד לתנוחה עוברית והחל לירוק דם מעורב
בשאריות משינו.
מוראלס שלף את הסכין החדה שהונחה על ירכו, ונשא נאום קצר,
האחרון שאלן יצטרך לשמוע לעולם. "אתה... לרגע בטח חשבת שתוכל
לעצור אותי. כמה מגוחך מצידך לחשוב כך. אינך מבין כמה חסר
משמעות הקיום שלך, אתה והמכונית הרקובה שלך, הקמע, לא?", אלן
לא הבין איך יתכן שהוא ידע את שמה, הוא היה בטוח שמעולם לא
הזכיר את שמה. "אני נצחי. ולא אתה ואף גיבור אחר לא יעצור
אותי, תולעת שכמותך." מוראלס קירב את הסכין החדה אל חזהו של
אלן. הלהב רק נח על גבי עורו, וכבר החל לבצבץ דם מהחתך שנוצר.
הוא הרים את זווית הסכין, כאילו עמד לפניו תרנגול הודו שעמד
לפתוח לשניים בעזרת סכינו. וזה לא היה רחוק מן האמת.
מוראלס העלה חיוך קטן וחולני במעלה שפתיו, ואלן ידע שזהו הדבר
האחרון שיראה. הדבר האחרון שיזכה לראות לפני שהמיפלץ יפתח את
חזהו לשניים, אלא אם כן, יעשה משהו בנידון.
בשארית כוחותיו האחרונים, אלן הניף את ידו בעוצמה, היד שהצליחה
להחביא את האקדח מאחורי גבו במשך כל הזמן הזה. האקדח שמוראלס,
עדיין, לא היה מודע אליו. אלן פגע ברקתו של מוראלס עם קת
האקדח, גורם לו להשמיע צווחה ולשמוט את הסכין מידו.
מעמד הכוחות התחלף, וכעת היה זה אלן שנעמד על רגליו, ומוראלס
שרכן על ברכיו, אוחז בראשו, מיילל מכאבים.
ללא רחמים, אלן בעט בראשו של מוראלס, וכמעט שבר את מפרקתו.
מוראלס התגלגל אחורה, צועק ומתחנן לרחמים. הוא לא הלך לקבל
אותם.
אלן עמד מולו, מתנשף בכבדות, כשמוראלס נעמד לאיטו על רגליו.
בגדיו המרופטים היו מלאים בכתמי דם. אלן הניח לו לעמוד, הוא
רצה לראות את פרצופו כשיכה בו את המכה האחרונה. הוא הוריד את
הנצרה, וכיוון את האקדח אל פרצופו של מוראלס, ובנימת ניצחון
אמר, "נצחי בתחת שלי."
בצעד נואש אחרון מוראלס שלח את ידו לעבר קנה האקדח, מנסה להסיט
אותו הצידה, אך הפעם הוא היה איטי מדי, וברגע שאחז עם ידו
בקנה, אלן סחט את ההדק. כדור 9 המ"מ פוצץ את כף ידו של מוראלס
לאלפי חתיכות. דם חם וחתיכת בשר הותזו לכל עבר. רגע לאחר
הפיצוץ רב העוצמה השתררה דממה, ורק כשמוראלס הבחין בכף ידו
החסרה, החל לצרוח באימה. מצמיד את מה שנשאר מכף ידו אל חזהו,
מתנועע הלוך ושוב בחדר, נחבט בקירות, משמיע צרחות מסמרות
שיער.
אלן, שהיה מכוסה בשאריות ממה שהייתה כף ידו של מוראלס, כיוון
שוב את האקדח לכיוונו של מוראלס הסובל. הכול היה מוכן, כל מה
שעל אלן היה לעשות הוא לסחוט את ההדק פעם נוספת, ולגאול את
המיפלץ מייסוריו.
אבל לא, אלן לא היה מוכן לעשות לו את הטובה הזאת. ובמקום זאת,
החזיר את הנצרה למקומה, מוריד את האקדח. ופשוט צופה במיפלץ
ההיסטרי והסובל, שהפעם היה תורו להתחנן לרחמים.
אלן צפה בו מאבד את כוחותיו האחרונים, מתמוטט ומתבוסס בשלולית
הדם שהותיר במקום. מחזיק את גדם ידו בצמוד אליו. רגע לפני שנפח
את נשימתו המצחינה והאחרונה, עיניו הפקוחות הביטו באלן. מביטות
במבט מעורר האימה שעלה על פניו, המבט שהיה לו כה מוכר. זה היה
המראה האחרון שראו כל קורבנותיו של מוראלס.
הוא הביט בחיוך החולני שעלה על קצה שפתיו.